ישוע – הבודהה היהודי

מאמר זה מהווה המשך והרחבה של הפרק על ישוע במאמר הקודם שלי – "דרכם הרוחנית של האיסיים"[1].

ישוע הוא דמות חידתיות וייחודית בהיסטוריה האנושית. מצד אחד הוא היה יהודי כמעט אנונימי שהוצא להורג בגיל צעיר בפקודת הנציב הרומי בארץ ישראל. המקורות ההיסטוריים של תקופתו כמעט ולא מזכירים אותו, ועל פניו נראה שהוא הותיר רושם מועט מאוד בימי חייו.

מצד שני מסביב לדמותו ההיסטורית נוצרה דת עולמית חדשה שעיצבה את התרבות המערבית, ושמונה היום מעל שני מיליארד מאמינים בכל רחבי תבל. דת זו הפכה את אותו יהודי אנונימי לישות רוחנית שהתגשמה בבן אנוש והקריבה את חייה על מנת לגאול את המין האנושי.

באופן פרדוקסלי הדת הנוצרית, שלכאורה ממשיכה את דרכו של ישוע – יהודי שהטיף לאהבת האדם, הייתה המקור להיווצרותן של תורות אנטישמיות ושל שנאת יהודים שהגיעה לשיאה בשואת יהודי אירופה.

מאמר זה איננו עוסק בדת הנוצרית, אלא בדרכו הרוחנית של ישוע. כותרת המאמר "ישוע – הבודהה היהודי" מצביעה על תוכנו. המונח בודהה, שפירושו בסנסקריט "זה שהתעורר" מתייחס לאדם שחווה הארה והגיע למצב תודעתי של מודעות מלאה. התואר בודהה איננו מתייחס לאדם ספציפי, אלא למצב ההארה שעל פי המסורת הבודהיסטית היו רבים שזכו להגיע אליו.

למיטב הבנתי ישוע אכן היה בודהה – אדם שזכה להשגה רוחנית גבוהה ושאף להנחיל את הדרך להארה רוחנית גם לאחרים. ישוע המורה הרוחני פעל ולימד בארץ ישראל וכל תלמידיו היו יהודיים. ב"דרכם הרוחנית של האיסיים" הצגתי את ההשערה שישוע המשיך מסורת רוחנית אזוטרית שנשמרה בהתחלה על ידי הכוהנים בבית המקדש בירושלים, ולאחר מכן על ידי כת האיסיים.

בדומה ל סִידְּהָארְתַה גַאוּטַמַה – הבודהה ההיסטורי – ישוע הפך את המסורת הרוחנית היהודית לנגישה לכל מי שהיה מוכן ללמוד אותה, ולפיכך הוא ראוי לכינוי הבודהה היהודי.

סטוארט פרין – מורי הרוחני – כותב את הדברים הבאים בספרו "לנווט בנהר הזמן":

"בליבה של כל דת נמצא מרכיב מיסטי שדומה לטכניקת המדיטציה שפיתח רודי. אם נחפור ונוציא את ההשקפות שחבויות בטקסטים, נמצא רבדים של משמעויות עמוקות שיובילו אותנו לתחום של הארה רוחנית."[2]

מאמר זה הוא ניסיון לקלף את המעטה התיאולוגי שנוצר מסביב לדמותו של ישוע, ולחדור למרכיב המיסטי בתורתו.

למאמר המלא

[1] אלי מלכי "דרכם הרוחנית של האיסיים", מרץ 2015 – http://www.inbest.co.il/NGO/Essenes.pdf

[2] התרגום של הקטע הרלוונטי וכן הפניה למקור נמצאים בקישור שלהלן: https://ellimalki.wordpress.com/2017/04/03/%D7%94%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%97%D7%A8/

מידע לגבי רודי (סוואמי רודרננדה) ניתן למצוא בקישור שלהלן: http://www.inbest.co.il/NGO/Rudi.pdf

מודעות פרסומת

העם הנבחר

הקטע הבא הוא תרגום לעברית מספרו החדש של מורי הרוחני – סטוארט פרין:

לנווט בנהר הזמן – Navigating the River of Time

מאת: סטוארט פרין –  Stuart Perrin

http://stuartperrin.com/navigating-the-river-of-time/

תרגום: אלי מלכי

בליבה של כל דת נמצא מרכיב מיסטי שדומה לטכניקת המדיטציה שפיתח רודי. אם נחפור ונוציא את ההשקפות שחבויות בטקסטים, נמצא רבדים של משמעויות עמוקות שיובילו אותנו לתחום של הארה רוחנית. נגלה שמלה איננה סתם מילה, אלא נתיב לידע; סמל או מטפורה שיכולים להסביר תובנות עמוקות שעליהן ניתן להרהר במשך ימים רבים. האם נכתב אי פעם ספר שמשתווה בתובנות הרוחניות שלו לסיפור יציאת מצריים שבתנ"ך?  "העם הנבחר" משועבד לשליט אכזר. האם זוהי מטפורה או סיפור היסטורי? ואולי שניהם ביחד?

אם מסתכלים על סיפור יציאת מצריים כעל מטפורה, אזי הנמשל שעולה ממנו הוא שכולנו משועבדים בדרך כזאת או אחרת לשליט חסר סובלנות. השעבוד הזה יכול ללבוש צורות שונות: פוליטיקה, דת, מערכת יחסים, מצב כלכלי, מחלה או צדקנות; תמיד ישנו מצב פנימי או חיצוני שמונע מאתנו להיות בני חורין – מעין "ים סוף" מטפורי שצריך להיחצות על מנת שנוכל לנשום לרווחה.

האשליה של חופש יוצרת גם היא בית כלא בתוכנו שאיננו שונה מעבדות פיזית. הדבר דומה לעדשות שמורכבות על עינינו ומסננות את האור כך שאיננו רואים את הצבעים של העולם האמתי. הן מונעות מאתנו מלראות את הצרכים האמתיים שלנו, ויוצרות חומה בינינו לבין שאר העולם. עדשות אלה יכולות ללבוש צורות שונות: מעמד חברתי, מסגרת דתית, השקפות שיש לנו לגבי מה נכון ומה לא נכון, ותדמיות שונות שיש לנו לגבי עצמנו. מי אנחנו, מה אנחנו רוצים להשיג בחיינו, עד כמה אנחנו חשובים, כל אלה הם סוגים שונים של עיוותים שאינם מאפשרים לנו להסתכל על החיים במיקוד הנכון. החומות של הכלא שבו אנו חיים עשויות מחומרים בלתי נראים. אנו סובלים מפציעות רגשיות ונפשיות שאותן הבאנו על עצמנו, והן יוצרות בתוכנו את אותו "ים סוף" פנימי. האנרגיה של הקונדליני היא כמו המטה של משה. כשהיא מתעוררת משנתה העמוקה היא עולה לאורך עמוד השדרה, מפרקת את המחסומים הפנימיים ויוצרת נתיב להארה. אנרגיית הקונדליני חוצה את "ים סוף" האישי שלנו ומאפשרת ל"עם הנבחר" (אנחנו) להתאחד עם הרוח, או כפי שהתנ"ך מציג זאת להיכנס ל"ארץ המובטחת".

התנ"ך מלא בדימויים מטפוריים שניתן ליישם אותם בחיי היומיום שלנו. "חומות יריחו", "הסנה הבוער", "תיבת נוח", "נהר הירדן", "סדום ועמורה" הרעיון של "בראשית" ועוד רבים אחרים, שלכולם יש נגיעה לחיים במאה ה-21. כשמתבוננים בדימויים אלה בעיניים שכלתניות הן נראים כמו מטפורות ילדותיות, או אפילו כמדע בדיוני. אולם אם מסתכלים עליהם כעל שירה, כעל סמלים, או כחזיונות מסתוריים של רבדים של מודעות, ניתן לראות שהם עוסקים במצב האנושי בדרך עמוקה מאוד. עלינו רק לראות את המשמעות שמתחת לפני השטח, שמעבר למאורעות ההיסטוריים, כמו הדרך המסתורית שבה מפרשת הקבלה את התנ"ך.

נשאלתי פעמים רבות האם ישנו "עם נבחר"? תשובתי היא באופן חד משמעי "כן", אולם משמעות המונח איננה מובנת ואינני משייך אותו דווקא לדת היהודית. ישנה דרך נוספת להסתכל על הרעיון הזה. המין האנושי כולו "נבחר" מלידה כך שלכל אדם ישנה הזדמנות להתאחד עם אלוהים. המושג "עם נבחר" איננו מהווה אבחנה בין דתות או בין גזעים, אלא מציג את האפשרות שקיימת לכולנו לבחור בדרך להארה. האם נבחר בדרך הזאת או שלא, זוהי כבר שאלה אחרת. ההזדמנות קיימת; הכלים נמצאים בתוכנו, אבל בדרכנו עומד כל המערך הנפשי והרגשי שלנו שיוצר מחסומים בלתי חדירים. מחסומים אלה מפחיתים את מספר "הנבחרים" לקומץ אנשים שהצליחו להשתלט על הכאוס הפנימי שלהם.

כשהמסכות מתקלפות הילד הפנימי שבתוכנו משתחרר מהנטל של הקרמה שלנו; כשאותו ילד פנימי מתמלא באושר ובאהבה, אנו יכולים לחלוק את האושר הזה עם אנשים אחרים. כאשר אנו מתחילים לחוש חמלה כלפי אחרים ולהשתחרר מהכבלים של המחשבה והאגו, אז מתמוטטות "חומות יריחו" שבנינו בתוכנו.

גדילה רוחנית

הקטע שלהלן תורגם מהספר "Rudi: In His Own Words"

שמבוסס על ההרצאות של רודי (סוואמי רודרננדה).

תכליתנו בחיים היא לגדול. בכך איננו שונים מכל יצור חי אחר. אנו קולטים לתוכנו אנרגיה מסוג מסוים, ואמורים להוציא מתוכנו אנרגיה מסוג גבוה יותר. אנו גדלים באמצעות תהליך של מיחזור אנרגיה: אנו לוקחים לתוכנו מתחים ורעלים ומוציאים מתוכנו אנרגיית חיים, באותו אופן שצמחים קולטים פחמן דו חמצני ופולטים חמצן.

אדם אמור לחיות כך, הוא אמור לספוג לתוכו את האנרגיה הנמוכה שמקורה במצבים השונים שאיתם הוא מתמודד בחייו. רק כך ניתן לגדול. אנשים עובדים במשך תקופה קצרה, ולאחר מכן מניחים שהם טובים יותר מאחרים. אולם מאמץ מוגבל כזה איננו מביא לגדילה. כדי לגדול צריך לעבוד בכל יום. עצים ושיחים חייבים לגדול בכל יום; אם הם מפסיקים לגדול הם מתים.

האנרגיה שאותה אנו מושכים באופן מודע מכל מה שקורה בחיינו משמשת כדלק לגדילה שלנו. במהלך היום אנו בדרך כלל מגיבים למצבים באופן חיצוני; על מנת לגדול עלינו למשוך אנרגיה באופן מודע מכל סיטואציה, ולהעביר אותה דרך מרכזי האנרגיה שבתוכנו. האנרגיה הזאת עולה לקדקוד הראש, ושם היא יוצרת מאגר שבהדרגה עולה על גדותיו. באופן זה המוח יכול לקבל תזונה ממקור גבוה. אם תתבוננו בפסלים שמקורם במזרח הרחוק, תיראו שבקדקוד הראש של כל פסל ישנה מעין בליטה דמוית כתר. הבליטה הזאת מסמלת את האנרגיה שדיברתי עליה. האנרגיה היצירתית הגבוהה נכנסת מקדקוד הראש ואז מזינה אותנו.

קונדליני יוגה מאפשרת לנו לזקק את האנרגיה שלנו, ובאמצעות תהליך זה מתקבלת אנרגיה חזקה בהרבה. צבירת אנרגיה דומה לצבירה של כסף. כשאתם גרים בבנין מוזנח, סביר להניח שתמצאו הזדמנויות רבות לריב עם השכנים. אבל כשיש בידכם אמצעים ניתן להתרומם מעל המצבים האלה. צבירת אנרגיה מאפשרת לנו לחיות במקום טוב יותר בתוך עצמנו, ולקיים יחסים טובים יותר עם העולם שסביבנו.

מתחים משפיעים עלינו רק כשאין בתוכנו מספיק אנרגיה. כשכמות האנרגיה בתוכנו עולה ואנו מצליחים לשלוט בה באופן מודע, אנו מצליחים לפעול בדרכים אחרות. אנו מבינים שאם אין באפשרותנו לעשות דבר ביחס למצב מסוים, אנו יכולים לשנות מצב אחר. באופן זה אנו מקבלים שליטה על חיינו; אנו לא מגיבים באופן כפייתי, אלא באופן מודע. אנו מקבלים חופש בחירה שמאפשר לנו להימנע ממצבים שסוחטים מאיתנו אנרגיה. כך ניתן לשמור על ריחוק מהחיים, וליהנות מהפירות שהאנרגיה מביאה לנו. בכל סיטואציה שבה נהיה מעורבים, לא נגיע למצב שבו אנו מאבדים את עצמנו.

קניבליזם רוחני

"קניבליזם" רוחני" הוא ספרו הראשון של רודי (סוואמי רודרננדה) והיחידי שהתפרסם בימי חייו.

הקטע שלהלן הוא תרגום לעברית של המבוא לספר.

קטעים נוספים מהספר "קניבליזם רוחני" ניתן למצוא בקישור שלהלן.

כותרתו של ספר זה – "קניבליזם רוחני" – מנסה להציג את מערכות היחסים בין בני אדם מנקודת מבט רוחנית. כשאנחנו אוכלים פרי, הקליפה מספקת סיבים תזונתיים שחיוניים להתפתחותו של גופנו. גם במערכות יחסים בין בני אדם הסיבים הם חיוניים. עלינו "לאכול" את האדם השני במלואו, על מנת לאפשר לכוח החיים לבוא לידי ביטוי באופן מלא. תהליך זה מאפשר העברה הדדית של אנרגיה יצירתית בין אדם אחד למשנהו, ובסופו של דבר בינינו לבין אלוהים.

לא ניתן להגביל את קליטת האנרגיה רק לאיכויות שאותן קל לנו לקבל, אנחנו חייבים לקבל בברכה גם את אלה שמכריחות אותנו לשנות את התבניות שהגבילו אותנו בעבר. עלינו להגיע להבנה בתוכנו שכל דבר שקורה לנו הוא חלק מתהליך ההתפתחות שלנו, ולכן חייבים לקבל אותו במצב של ויתור פנימי.

אנו חייבים לעכל כל דבר, ולאחר מכן להתעלות מעליו; עלינו לאכול את החיים במלואם עם כל המתחים, הכאבים והשמחה שהם מביאים. רק באמצעות התגברות על סיטואציה ניתן להשיג את ההבנה והתזונה שהיא יכולה להביא לנו.

במהלך לימודי אצל מורים רוחניים רבים, אכלתי אותם ונאכלתי על ידם. זאת הייתה התנסות נפשית שנקראת בספרים להיות מוכל על ידי רוחו של המורה. הרוח שלי גדלה על ידי כך שהיא אכלה את מה שהכיל אותה.

ההתנסות שלנו היא בלתי מוגבלת כאשר יש לנו את היכולת להימנע מיצירת מתחים סביבה. לדוגמה: אם תשימו שני עכברים בתוך שק של קמח, הם יאכלו את כל הקמח ולאחר מכן יכרסמו את דרכם החוצה. כשהם יסיימו ויצאו החוצה כבר יהיו איתם עוד כעשרים עכברים נוספים. לעומת זאת בני אדם שימצאו את עצמם בתוך סיטואציה שנראית להם גדולה מיכולתם פי מאה מונים, קרוב לוודאי שימותו מפחד. המחשבות שלנו הן אלה שגורמות לנו לחרדה. גדילה ופיזית ורוחנית תלויה ביכולת שלנו ללעוס ולעכל כל דבר בהדרגה ולאורך זמן.

תורות רוחניות מזרחיות כוללות בתוכן מצבים רבים הדומים לאמור לעיל. אלה הן דוגמאות קלאסיות להתרחבות של אנרגיה. דוגמאות אלה נוגעות תמיד ליכולתו של האדם לגדול ולהתעלות מעל לכל מצב בחיים, באמצעות אכילה הדרגתית שלו.

במהלך הלידה הרוחנית שלנו אנו דומים לגורים שנולדו לתוך שק. המורה הרוחני הוא כמו אימא שצריכה לאכול את השק, על מנת לשחרר את הגור ולאפשר לו לגדול בכוחות עצמו. מיום היוולדנו אנחנו חיים בתוך שק של מתחים, שאיננו מצליחים להשתחרר מהם בכוחות עצמנו. המתחים האלה הם חומרים נפשיים שמייצגים את הקארמה שלנו בחיים האלה. הם יכולים להילקח מאיתנו רק על ידי אדם שאוהב אותנו, ומוכן לספוג אותם לתוכו. ללא טיפול מתאים במתחים אלה אנו יוצרים לעצמנו חיים שמבוססים על אשליה. כאשר אדם הופך למורה רוחני ומתפתח מספר האנשים סביבו גדל. הוא משרת אותם ובמקביל ניזון מהם. הוא יכול לקחת לתוכו את המתחים והחומרים הנפשיים שלהם, שמזינים אותו. יכולתו של המורה לספוג לתוכו את נפשו של התלמיד במלואה, משחררת את התלמיד מבעיות רבות שאותן הוא איננו יכול לפתור בכוחות עצמו. בדרך זו התבניות הנפשיות שמעכבות את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלנו מתפרקות, ואנו משתחררים ויוצאים לחופשי.

הייתה לי הזדמנות להיות במחיצתם של מספר מורים רוחניים שנחשבו לקדושים, ובאמצעותם גיליתי שההבדל היחידי בין מורה לתלמיד הוא יכולתו של המורה להשתמש באנרגיה שלו על מנת להתעלות מעל כל סיטואציה ולעכל בהדרגה את האדם שנמצא מולו. אין זה חשוב כיצד אנחנו נכנסים לסיטואציה; מה שחשוב הוא מה מצבנו כשהיא מסתיימת. תמיד ישנו אדם אחד שאוכל ואדם שני שנאכל: הראשון הוא בעל היכולת לעבוד ואילו לשני יש יכולת פחותה לקבל את התזונה הנדרשת לו. כאשר אנו מצליחים להיפתח ממקום עמוק ולקבל תזונה פנימית ולגדול, אנו מפתחים קיבולת של דינוזאורים. אנו מסתכלים ביקום בפליאה; האלים הם אלה שאוכלים את האנרגיה של היקום והופכים להיות חלק מאנרגיה זו.

העצמי העמוק שלנו מורכב ממאות התנסויות שנובעות מחיים קודמים. העצמי הזה הוא מה שאנחנו קוראים הבלתי מודע. הוא יושב עמוק בתוכנו ומתבונן בנו כאשר אנו חיים את היומיום שלנו. אם אנו עושים עבודה טובה ומצליחים להתחבר לחלקים העמוקים של חיינו, הבלתי מודע נפתח בהדרגה ומאפשר ליצירתיות עמוקה יותר להתבטא בחיינו. אם נצליח להתמודד עם התנסות כזאת, הבלתי מודע שלנו יאפשר לעוד חלקים מהמאגר הרוחני האינסופי שקיים בתוכנו לעלות לפני השטח.

רק בגלל האנרגיה הלא מודעת שקיימת בתוכנו אנו יכולים להשחית את חיינו, ולהמשיך לדמיין שזוהי הדרך הנכונה לחיות. אנרגיה זו מאפשרת לאנשים להמשיך בחייהם, גם לאחר שהם גרמו לעצמם הרס נוראי. כוח החיים שקיים אצל כל אדם גם כשנראה שחייו הרוסים, הוא בלתי נתפס ע"י ההיגיון. אנו רואים תופעות דומות בטבע: יערות שנשרפים גדלים מחדש לאחר כעשרים שנה; הנזק שגורמים שיטפונות, סופות ואסונות טבע אחרים נעלם ונשכח לחלוטין כעבור עשר או עשרים שנה. באופן דומה ההתאכזרות שלנו לעצמנו יוצרת מתחים רבים בתוכנו; מצד שני בכל סיטואציה שבה נימצא, יש לנו יכולת בלתי נדלית לעלות מחדש על דרך של התפתחות וגדילה. זהו הנס האמיתי של החיים: לא משנה עד כמה נתעלל בעצמנו ונהרוס את חיינו, כוח החיים שורד בתוכנו ומאפשר לנו להמשיך.

כוח החיים הזה שקיים אצל כל אדם מעורר אצלי אהבה ואמפתיה, ואותו אני רוצה להזין. כוח זה הוא הביטוי העמוק של אלוהים בתוכנו, והפן היחידי של החיים ששווה להתייחס אליו. אם תאכילו אותו הוא יגדל; אם תתבוננו בו היטב תוכלו לחזות במסתורין של הבריאה.

דרכם הרוחנית של האיסיים – מקומראן לקונדליני

חיבור זה עוסק בהשערה שבתוך המסגרת הדתיתתרבותית של עם ישראל, הייתה קיימת דרך רוחנית שנשמרה בסוד על ידי קבוצות קטנות של מתרגלים. דרך זו מקורה במסורת הכוהנית שהגיעה לארץ ישראל ממצרים, והיא נשמרה בקרב חוגים של כוהנים בבית המקדש בירושלים. בסביבות המאה ה– 3 לפנה"ס אנו מוצאים עדויות לכך שממשיכי דרכם הרוחנית של כוהני המקדש פרשו והקימו קהילות נפרדות. חלק מפורשים אלה חיו בקומראן שבמדבר יהודה במסגרת קהילה של נזירים, חלקם התגוררו בירושלים ובסביבתה, ואחרים היגרו למצרים וייתכן שגם לאזור סוריה של היום. קהילה זו של פורשים, שנקראה כת האיסיים או עדת היחד, ראתה את עצמה כשומרת של המסורת הכוהנית העתיקה ושל תורת משה המקורית.

בתקופה זו התחיל להיווצר ממסד רבני שהניח את היסודות לדת היהודית כפי שאנו מכירים אותה היום. האיסיים פרשו מתוך המסגרות הדתיות של הרבנים מצד אחד ושל כוהני בית המקדש מצד שני, מכיוון שהתנגדו להן וראו בהן עיוות של תורת משה.

עם כל זאת חלק מהשקפותיהם של האיסיים נטמע בעולם הדתי היהודי, וצץ והופיע בתוך הספרות המיסטית ובתורת הקבלה. במקביל ישנן עדויות לכך שישוע וחוג תלמידיו הקרובים היו קשורים לכת האיסיים. לאחר מותו של ישוע המשיכו חלק מתלמידיו לשמור את תורתו המקורית בתוך מסגרות כיתתיות יהודיותנוצריות, ששימרו את הדרך הרוחנית האיסיית.

כמה עשרות שנים לאחר מותו של ישוע הפכה הנצרות לדת ממוסדת, והתנתקה מהדרך הרוחנית האיסיית שהייתה המקור שלה. יתרה מכך אבות הכנסיה רדפו את הכתות ששימרו את המסורת האיסיית, וראו בתורתן כפירה בנצרות.

באופן מפתיע אנו מוצאים עדות לכך שדרכם הרוחנית של האיסיים המשיכה להתקיים במחתרת במשך מאות שנים והתגלתה שוב בתחילת המאה ה-20, בתוך מנזרים ששמרו כנראה על מראית עין של מנזרים נוצריים רגילים. על פי העדויות שבידנו מנזרים אלה פעלו באזור ירושלים ומדבר יהודה וכן במצרים.

גיאורג איבאנוביץ' גורדייף אחד המורים הרוחניים החשובים של תקופתנו – מעיד על כך שפגש את האיסיים ואף למד אצלם. השפעתה של הדרך האיסיית ניכרת במשנתו של גורדייף, ובאמצעותה היא הגיעה גם לתורותיהם של מורים רוחניים נוספים.

***

חיבור זה מורכב בעיקרו ממובאות שממחישות את ההשערה שהוצגה לעיל, לגבי דרכם הרוחנית של האיסיים. השתדלתי תמיד להביא דברים בשם אומרם, הן באמצעות שימוש במובאות מספרי מקור והן בציטוטים של חוקרים מובילים בתחומם. כמוכן השתדלתי להביא את כל המובאות במלואן ולא לשלוח את הקורא לחפש אותן במקומות אחרים.

עם כל זאת אינני מתיימר להציג בחיבור זה עבודת מחקר מדעית. המוטיבציה שלי לכתיבתו היא אישית לחלוטין. אני עוסק שנים רבות בלימוד ובתרגול של דרך רוחנית ששורשיה מגיעים מהמזרח הרחוק. במהלך הזמן מצאתי קווי דמיון בינה לבין רעיונות והשקפות שקיימים בקבלה ובתורת הסוד היהודית. קשר זה סקרן אותי במשך שנים רבות, ובמהלכן קראתי ספרים ומאמרים רבים שעוסקים בחקר המקרא ותורת הסוד היהודית. תוך כדי התהליך הלימודי הזה נחשף לעיני הקשר בין המקורות הקדומים של הרוחניות היהודית שבאים לידי ביטוי בדרך האיסיית, לבין השקפות ושיטות תרגול רוחניות שקיימות היום ושאותן אני מכיר מהתנסותי האישית.

בשלב מסוים החלטתי להעלות על הכתב את התוצרים והמסקנות של התהליך הלימודי שעברתי, על מנת לעשות לעצמי סדר בדברים.

חיבור זה הוא התוצאה של החלטה זו.

להורדה

המסר הרוחני במקרא

העיסוק במדיטציה ובתרגול רוחני במשך שנים רבות גרם לי לרצות לדעת האם התקיימה דרך רוחנית דומה במסורת העברית הקדומה, והאם ניתן למצוא לה רמזים במקרא.

במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי מתקיים פולמוס סוער בשאלה האם המאורעות המתוארים במקרא הם אכן אמת היסטורית. חוקרים רבים טוענים שכל המאורעות שנזכרים בחמשת חומשי התורה אינם היסטוריים. פרופ' ישראל קנוהל מציע בספריו "מאין באנו" ו"השם" גישה שונה. לשיטתו של פרופ' קנוהל סיפורי התורה שעוסקים בראשיתו של עם ישראל אמנם אינם היסטוריים, אבל הם משמרים זיכרונות היסטוריים שנערכו בתקופות מאוחרות יותר. בספריו מנסה פרופ' קנוהל לחשוף את הרמזים ההיסטוריים במקרא באמצעות כלים ספרותיים, השוואה למקורות חיצוניים והשוואה לממצאים ארכיאולוגיים.

לדעתי יש לאמץ גישה דומה גם ביחס לקשר שבין הטקסט המקראי למסורת הרוחנית העברית. למיטב הבנתי הטקסט המקראי משמר בתוכו קטעים מתוך דרך רוחנית שמובלעים בתוך הטקסט, ועם הזמן איבדו את משמעותם המקורית. ניתן לחשוף את הרמזים לדרך רוחנית באמצעות הבחנה פשוטה:

דרכים רוחניות עוסקות בפיתוחו של הפוטנציאל הנפשי שקיים אצל כל אדם. הביטוי לפוטנציאל הרוחני בחיי היומיום הוא ההכרה באחדות שקיימת בכל דבר והיכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל אדם.

רמז למסורת הרוחנית המקראית נמצא בקריאת שמע שהיא אולי התמצית של המסורת הרוחנית העברית:

 "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך."

(דברים ו', ד'-ה')

הדרך הרוחניות העברית מצביעה על שני מרכיבים שמשלימים אחד את השני:

(א) הכרה באחדות האל;

(ב) אהבה מוחלטת לאל.

המיקוד של הדרך הרוחנית העברית במושג האל יוצר קצת מבוכה אצל מי שאיננו מקבל את הטקסט המקראי כמחייב. האמונה באלוהים (כמו האמונה בכל דבר) היא אינדיבידואלית, ולכן תחת הכותרת של אמונה באלוהים ייתכנו תפיסות מציאות שונות ואפילו הפוכות.

אולם הרמב"ם מציע גישה שונה לתפיסת האל (כל המובאות שלהלן לקוחות מתוך הספר: "רבנו משה בן מימון – מורה נבוכים" בעריכת יוסף בן שלמה).

 "דע כי תיאור האלוה יתברך בשלילות הוא התיאור האמיתי, אשר לא ישיגהו דבר מן ההיקל ואין בו חסרון בחוק האלוה כלל ולא בשום עניין. אמנם תוארו בחיובים יש בו מן השיתוף והחיסרון מה שכבר ביארנוהו"

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ח).

המשמעות של דברי הרמב"ם היא שמושג האל איננו ניתן לידיעה או לתפיסה שכלית. מושג שאין לנו שום דרך לתאר אותו, אלא רק על דרך השלילה, לא יכול להיתפס באמצעות השכל.

אז מה כן ניתן לדעת על מושג האלוהים? על כך כותב הרמב"ם:

 "דע כי אדון החכמים, משה רבנו עליו השלום, ביקש שתי בקשות, ובאתהו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו יתברך שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר בקש תחילה – שיודיעהו תאריו. והשיבו יתברך על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם, ושהם – פעולותיו (הבטיח שיודיע לו את כל תאריו, שהם פעולותיו – הערת העורך); והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא עליו השלום לא השיגו אדם לפניו, ולא לאחריו".

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ד).

כלומר עפ"י הרמב"ם אין דרך לתפוס את המושג האל, אבל אנחנו יכולים להתבונן במציאות סביבנו ולתפוס את היסוד הרוחני שקיים בה.

רעיון דומה מציג אלברט איינשטיין בספרו "דמות עולמי: העולם כפי שהוא מצטייר לי":

 "ספק גדול אם יימצא איש מדע מעמיק שאין דתיות מופלאה במינה מסגולות נפשו, דתיות – השתוממות נפעמת על ההרמוניה שבסדרי בראשית".

(המובאה לקוחה מספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים").

אם נאמץ את גישת הרמב"ם ניתן להחליף את שמות התואר שמתייחסים למושג האל (שאיננו ניתן לידיעה) במלה "הוויה" שפירושה בעברית מודרנית מציאות. אין זה מקרה לדעתי ששמו של האל במסורת הרוחנית העברית – יהוה – הוא המלה "הויה" בחילןף אותיות.

ההחלפה תארי האל במלה הוויה (מציאות) מחזירה את המוקד של הדרך הרוחנית העברית אלינו.

על מנת לממש את הפוטנציאל הרוחני שלנו אנחנו צריכים לשאוף למצב נפשי שבו:

(א)   תהיה לנו יכולת לתפוס את האחדות שקיימת בכל ההוויה;

(ב)    תהיה לנו יכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל מה שקיים.

שני המרכיבים האלה הם משלימים מכיוון שהם נובעים מאותו מצב נפשי – היכולת לפתוח את הלב ולשמור עליו פתוח. כאשר מתנסים במצב של לב פתוח לאורך זמן ניתן לחוות את האחדות ששוררת בכל וובמקביל צומחת היכולת לחוש אהבה ואמפתיה שאינן מותנות בגורמים חיצוניים.

מרכזיותו של הלב בתפיסה הרוחנית העברית באה לידי ביטוי במשפט שבא מייד אחרי קריאת שמע:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

(דברים ו', ו')

כלומר הלב הוא המפתח ליישומה של הדרך הרוחנית העברית, והיכולת לשמור על לב פתוח היא התנאי להתפתחות הרוחנית.

המשמעות היומיומית של חיים עם לב פתוח היא היכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל בני האדם באשר הם.

כלומר מתוך "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" נגזר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). או לחליפין, על מנת להגיע למצב הנפשי של "ואהבת את יהוה אלהיך" חייבים לעבור קודם דרך מצב הנפשי של "ואהבת לרעך כמוך".

הרב יהודה אשלג – שמכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שכתב לספר הזהר – מציג את הדברים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים במאמר שנקרא "מתן תורה":

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח)

רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ב"ר פכ"ד).

א) מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה.

ב) ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו " למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד (התרגום של ואהבת לרעך כמוך). ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם".

כלומר עפ"י הרב אשלג כל המסורת הרוחנית העברית מסתכמת בכלל אחד – "ואהבת לרעך כמוך" – שמשמעו לחיות עם לב פתוח.

פרופסור קנוהל – שכבר הזכרתי אותו קודם – כותב בספרו "השם" שהטקסט המקראי מרבה להשתמש בגימטריות על מנת להעביר מסרים רוחניים.

 "בעקבות עיון פרטני באתי לכלל השערה כי תבניות מספריות אלה נוצרו לצורך דתי – ייצוג השם המפורש יהוה בדרך של גימטריה".

לפיכך אציג לסיכום כיצד המסר הרוחני של אחדות ההוויה ואהבה בלתי מותנית נרמז גם באופן צורני באמצעות הגימטריה של המלים "אחד", "אהבה" ושמו של האל – "יהוה".

אחד = א (1) ח (8) ד (4) = 13

אהבה = א (1) ה (5) ב (2) ה (5) = 13

אהבה (13) + אחד (13) = (26) = י (10) ה (5) ו (6) ה (5) = יהוה

חירות פנימית

"ואני כבר לא מדברת על הניקיונות שלפני והניקיונות של אחרי והניקיונות של תוך כדי, מעולם לא הרגשתי יותר עבד מאשר בחג החירות"

מתוך המחזה "משפחה חמה" מאת ענת גוב.

 

חופש ניתפס כאחד מזכויות היסוד של כל אדם בחברה המודרנית. אולם כאשר אנו מדברים על חופש אנחנו מתכוונים בדרך כלל לדברים החיצוניים: חופש הדיבור, חופש העיסוק או לחליפין החופש הגדול וחופשה מהעבודה.

אולם חופש חיצוני איננו מביא לחופש פנימי, כפי שמזכירה לנו בשנינות ענת גוב במחזה "משפחה חמה". חג הפסח – שמסמל את השחרור מעבדות לחירות – משקף באופן ברור ביותר את היעדרה של חירות פנימית. כמובן שאין רע בלנקות את הבית או ללכת לארוחת ליל הסדר עם המשפחה, כל זמן שאנחנו עושים זאת מתוך בחירה מודעת. אולם בדרך כלל אנחנו פועלים ממניעים אחרים לגמרי, שאינם נובעים מבחירה שלנו בכלל.

הנה רשימה חלקית:

  • כולם עושים את זה.
  • לא נעים לי מהמשפחה או מהחברים.
  • מה יגידו עלי.
  • מישהו עלול להיעלב.

למעשה בחלק ניכר (אם לא ברוב) מהמצבים בחיינו אין לנו באמת בחירה חופשית, אלא אנחנו מונעים ע"י רגשות אשם או פחד מתגובת הסביבה. המערכת הרגשית שלנו שקובעת כיצד נפעל ומה נעשה נשלטת ע"י מתחים, רגשות אשם, פחדים וחוסר בטחון. מתחת לכל הבליל הרגשי הזה מסתתרת המודעות, שמאפשרת לנו לבחור עפ"י צו מצפוננו. על מנת להיות חופשיים אנחנו צריכים לשחרר את המודעות מעולם של המתחים ששולטים בנו. רק כך נוכל להשיג חירות פנימית ולפעול על פי צו מצפוננו.     

אבל כיצד עושים זאת?

גדילה רוחנית מאפשרת לנו להשתחרר מהשעבוד לחלק הרגשי הנמוך שבתוכנו. בתהליך הגדילה הרוחנית אנו מתמירים מתחים לאנרגיה גבוהה. הרגשות הנמוכים שמורכבים מפחדים, מחוסר הביטחון ומרגשות האשמה הופכים בהדרגה לאנרגיה גבוהה שמתבטאת בחדווה, בהכרת תודה ובאמפתיה.

חג החירות לא חייב להסתכם באכילת יתר ובהיתקעות בפקקי תנועה; הוא יכול להיות הזדמנות לתחילתו של תהליך לשחרור מהשעבוד הפנימי ולהשגת חירות אמיתית.