דרכם הרוחנית של האיסיים – מקומראן לקונדליני

חיבור זה עוסק בהשערה שבתוך המסגרת הדתיתתרבותית של עם ישראל, הייתה קיימת דרך רוחנית שנשמרה בסוד על ידי קבוצות קטנות של מתרגלים. דרך זו מקורה במסורת הכוהנית שהגיעה לארץ ישראל ממצרים, והיא נשמרה בקרב חוגים של כוהנים בבית המקדש בירושלים. בסביבות המאה ה– 3 לפנה"ס אנו מוצאים עדויות לכך שממשיכי דרכם הרוחנית של כוהני המקדש פרשו והקימו קהילות נפרדות. חלק מפורשים אלה חיו בקומראן שבמדבר יהודה במסגרת קהילה של נזירים, חלקם התגוררו בירושלים ובסביבתה, ואחרים היגרו למצרים וייתכן שגם לאזור סוריה של היום. קהילה זו של פורשים, שנקראה כת האיסיים או עדת היחד, ראתה את עצמה כשומרת של המסורת הכוהנית העתיקה ושל תורת משה המקורית.

בתקופה זו התחיל להיווצר ממסד רבני שהניח את היסודות לדת היהודית כפי שאנו מכירים אותה היום. האיסיים פרשו מתוך המסגרות הדתיות של הרבנים מצד אחד ושל כוהני בית המקדש מצד שני, מכיוון שהתנגדו להן וראו בהן עיוות של תורת משה.

עם כל זאת חלק מהשקפותיהם של האיסיים נטמע בעולם הדתי היהודי, וצץ והופיע בתוך הספרות המיסטית ובתורת הקבלה. במקביל ישנן עדויות לכך שישוע וחוג תלמידיו הקרובים היו קשורים לכת האיסיים. לאחר מותו של ישוע המשיכו חלק מתלמידיו לשמור את תורתו המקורית בתוך מסגרות כיתתיות יהודיותנוצריות, ששימרו את הדרך הרוחנית האיסיית.

כמה עשרות שנים לאחר מותו של ישוע הפכה הנצרות לדת ממוסדת, והתנתקה מהדרך הרוחנית האיסיית שהייתה המקור שלה. יתרה מכך אבות הכנסיה רדפו את הכתות ששימרו את המסורת האיסיית, וראו בתורתן כפירה בנצרות.

באופן מפתיע אנו מוצאים עדות לכך שדרכם הרוחנית של האיסיים המשיכה להתקיים במחתרת במשך מאות שנים והתגלתה שוב בתחילת המאה ה-20, בתוך מנזרים ששמרו כנראה על מראית עין של מנזרים נוצריים רגילים. על פי העדויות שבידנו מנזרים אלה פעלו באזור ירושלים ומדבר יהודה וכן במצרים.

גיאורג איבאנוביץ' גורדייף אחד המורים הרוחניים החשובים של תקופתנו – מעיד על כך שפגש את האיסיים ואף למד אצלם. השפעתה של הדרך האיסיית ניכרת במשנתו של גורדייף, ובאמצעותה היא הגיעה גם לתורותיהם של מורים רוחניים נוספים.

***

חיבור זה מורכב בעיקרו ממובאות שממחישות את ההשערה שהוצגה לעיל, לגבי דרכם הרוחנית של האיסיים. השתדלתי תמיד להביא דברים בשם אומרם, הן באמצעות שימוש במובאות מספרי מקור והן בציטוטים של חוקרים מובילים בתחומם. כמוכן השתדלתי להביא את כל המובאות במלואן ולא לשלוח את הקורא לחפש אותן במקומות אחרים.

עם כל זאת אינני מתיימר להציג בחיבור זה עבודת מחקר מדעית. המוטיבציה שלי לכתיבתו היא אישית לחלוטין. אני עוסק שנים רבות בלימוד ובתרגול של דרך רוחנית ששורשיה מגיעים מהמזרח הרחוק. במהלך הזמן מצאתי קווי דמיון בינה לבין רעיונות והשקפות שקיימים בקבלה ובתורת הסוד היהודית. קשר זה סקרן אותי במשך שנים רבות, ובמהלכן קראתי ספרים ומאמרים רבים שעוסקים בחקר המקרא ותורת הסוד היהודית. תוך כדי התהליך הלימודי הזה נחשף לעיני הקשר בין המקורות הקדומים של הרוחניות היהודית שבאים לידי ביטוי בדרך האיסיית, לבין השקפות ושיטות תרגול רוחניות שקיימות היום ושאותן אני מכיר מהתנסותי האישית.

בשלב מסוים החלטתי להעלות על הכתב את התוצרים והמסקנות של התהליך הלימודי שעברתי, על מנת לעשות לעצמי סדר בדברים.

חיבור זה הוא התוצאה של החלטה זו.

להורדה

המסר הרוחני במקרא

העיסוק במדיטציה ובתרגול רוחני במשך שנים רבות גרם לי לרצות לדעת האם התקיימה דרך רוחנית דומה במסורת העברית הקדומה, והאם ניתן למצוא לה רמזים במקרא.

במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי מתקיים פולמוס סוער בשאלה האם המאורעות המתוארים במקרא הם אכן אמת היסטורית. חוקרים רבים טוענים שכל המאורעות שנזכרים בחמשת חומשי התורה אינם היסטוריים. פרופ' ישראל קנוהל מציע בספריו "מאין באנו" ו"השם" גישה שונה. לשיטתו של פרופ' קנוהל סיפורי התורה שעוסקים בראשיתו של עם ישראל אמנם אינם היסטוריים, אבל הם משמרים זיכרונות היסטוריים שנערכו בתקופות מאוחרות יותר. בספריו מנסה פרופ' קנוהל לחשוף את הרמזים ההיסטוריים במקרא באמצעות כלים ספרותיים, השוואה למקורות חיצוניים והשוואה לממצאים ארכיאולוגיים.

לדעתי יש לאמץ גישה דומה גם ביחס לקשר שבין הטקסט המקראי למסורת הרוחנית העברית. למיטב הבנתי הטקסט המקראי משמר בתוכו קטעים מתוך דרך רוחנית שמובלעים בתוך הטקסט, ועם הזמן איבדו את משמעותם המקורית. ניתן לחשוף את הרמזים לדרך רוחנית באמצעות הבחנה פשוטה:

דרכים רוחניות עוסקות בפיתוחו של הפוטנציאל הנפשי שקיים אצל כל אדם. הביטוי לפוטנציאל הרוחני בחיי היומיום הוא ההכרה באחדות שקיימת בכל דבר והיכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל אדם.

רמז למסורת הרוחנית המקראית נמצא בקריאת שמע שהיא אולי התמצית של המסורת הרוחנית העברית:

 "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך."

(דברים ו', ד'-ה')

הדרך הרוחניות העברית מצביעה על שני מרכיבים שמשלימים אחד את השני:

(א) הכרה באחדות האל;

(ב) אהבה מוחלטת לאל.

המיקוד של הדרך הרוחנית העברית במושג האל יוצר קצת מבוכה אצל מי שאיננו מקבל את הטקסט המקראי כמחייב. האמונה באלוהים (כמו האמונה בכל דבר) היא אינדיבידואלית, ולכן תחת הכותרת של אמונה באלוהים ייתכנו תפיסות מציאות שונות ואפילו הפוכות.

אולם הרמב"ם מציע גישה שונה לתפיסת האל (כל המובאות שלהלן לקוחות מתוך הספר: "רבנו משה בן מימון – מורה נבוכים" בעריכת יוסף בן שלמה).

 "דע כי תיאור האלוה יתברך בשלילות הוא התיאור האמיתי, אשר לא ישיגהו דבר מן ההיקל ואין בו חסרון בחוק האלוה כלל ולא בשום עניין. אמנם תוארו בחיובים יש בו מן השיתוף והחיסרון מה שכבר ביארנוהו"

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ח).

המשמעות של דברי הרמב"ם היא שמושג האל איננו ניתן לידיעה או לתפיסה שכלית. מושג שאין לנו שום דרך לתאר אותו, אלא רק על דרך השלילה, לא יכול להיתפס באמצעות השכל.

אז מה כן ניתן לדעת על מושג האלוהים? על כך כותב הרמב"ם:

 "דע כי אדון החכמים, משה רבנו עליו השלום, ביקש שתי בקשות, ובאתהו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו יתברך שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר בקש תחילה – שיודיעהו תאריו. והשיבו יתברך על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם, ושהם – פעולותיו (הבטיח שיודיע לו את כל תאריו, שהם פעולותיו – הערת העורך); והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא עליו השלום לא השיגו אדם לפניו, ולא לאחריו".

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ד).

כלומר עפ"י הרמב"ם אין דרך לתפוס את המושג האל, אבל אנחנו יכולים להתבונן במציאות סביבנו ולתפוס את היסוד הרוחני שקיים בה.

רעיון דומה מציג אלברט איינשטיין בספרו "דמות עולמי: העולם כפי שהוא מצטייר לי":

 "ספק גדול אם יימצא איש מדע מעמיק שאין דתיות מופלאה במינה מסגולות נפשו, דתיות – השתוממות נפעמת על ההרמוניה שבסדרי בראשית".

(המובאה לקוחה מספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים").

אם נאמץ את גישת הרמב"ם ניתן להחליף את שמות התואר שמתייחסים למושג האל (שאיננו ניתן לידיעה) במלה "הוויה" שפירושה בעברית מודרנית מציאות. אין זה מקרה לדעתי ששמו של האל במסורת הרוחנית העברית – יהוה – הוא המלה "הויה" בחילןף אותיות.

ההחלפה תארי האל במלה הוויה (מציאות) מחזירה את המוקד של הדרך הרוחנית העברית אלינו.

על מנת לממש את הפוטנציאל הרוחני שלנו אנחנו צריכים לשאוף למצב נפשי שבו:

(א)   תהיה לנו יכולת לתפוס את האחדות שקיימת בכל ההוויה;

(ב)    תהיה לנו יכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל מה שקיים.

שני המרכיבים האלה הם משלימים מכיוון שהם נובעים מאותו מצב נפשי – היכולת לפתוח את הלב ולשמור עליו פתוח. כאשר מתנסים במצב של לב פתוח לאורך זמן ניתן לחוות את האחדות ששוררת בכל וובמקביל צומחת היכולת לחוש אהבה ואמפתיה שאינן מותנות בגורמים חיצוניים.

מרכזיותו של הלב בתפיסה הרוחנית העברית באה לידי ביטוי במשפט שבא מייד אחרי קריאת שמע:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

(דברים ו', ו')

כלומר הלב הוא המפתח ליישומה של הדרך הרוחנית העברית, והיכולת לשמור על לב פתוח היא התנאי להתפתחות הרוחנית.

המשמעות היומיומית של חיים עם לב פתוח היא היכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל בני האדם באשר הם.

כלומר מתוך "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" נגזר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). או לחליפין, על מנת להגיע למצב הנפשי של "ואהבת את יהוה אלהיך" חייבים לעבור קודם דרך מצב הנפשי של "ואהבת לרעך כמוך".

הרב יהודה אשלג – שמכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שכתב לספר הזהר – מציג את הדברים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים במאמר שנקרא "מתן תורה":

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח)

רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ב"ר פכ"ד).

א) מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה.

ב) ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו " למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד (התרגום של ואהבת לרעך כמוך). ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם".

כלומר עפ"י הרב אשלג כל המסורת הרוחנית העברית מסתכמת בכלל אחד – "ואהבת לרעך כמוך" – שמשמעו לחיות עם לב פתוח.

פרופסור קנוהל – שכבר הזכרתי אותו קודם – כותב בספרו "השם" שהטקסט המקראי מרבה להשתמש בגימטריות על מנת להעביר מסרים רוחניים.

 "בעקבות עיון פרטני באתי לכלל השערה כי תבניות מספריות אלה נוצרו לצורך דתי – ייצוג השם המפורש יהוה בדרך של גימטריה".

לפיכך אציג לסיכום כיצד המסר הרוחני של אחדות ההוויה ואהבה בלתי מותנית נרמז גם באופן צורני באמצעות הגימטריה של המלים "אחד", "אהבה" ושמו של האל – "יהוה".

אחד = א (1) ח (8) ד (4) = 13

אהבה = א (1) ה (5) ב (2) ה (5) = 13

אהבה (13) + אחד (13) = (26) = י (10) ה (5) ו (6) ה (5) = יהוה