סטוארט פרין

סטוארט פרין

סטוארט פרין הוא מורה רוחני אמריקאי המלמד קונדליני יוגה מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. סטוארט מלמד בצנעה קבוצות קטנות של תלמידים ברחבי העולם, והוא תלמידו הישיר של סוואמי רודרננדה, המכונה בפי תלמידיו רודי. סטוארט למד אצל רודי במשך שש שנים. בשנת 1973 מטוס קל שבו טסו רודי, סטוארט ועוד שני תלמידים התרסק על הר. רודי נהרג במקום, אך סטוארט ושני התלמידים הנוספים ניצלו.
סטוארט פרין נולד בשכונת הברונקס שבניו יורק. הוא בנם הבכור של סילביה ומייקל פרין. את מסעו הרוחני החל בגיל שש עשרה, כשישב ליד מיטתו של אביו הגוסס. נוכחותו של המוות הדהימה אותו וגרמה לו לשאול את עצמו: "מדוע רק ברגעים האחרונים של חייו נמצא אבי במצב של שקט פנימי עמוק? מדוע רק עכשיו הוא התמלא באהבה ובשלווה?" בשנות העשרים המוקדמות של חייו למד סטוארט משחק בניו יורק וחיבר שירים מיסטיים. בחיפושו אחר מורה רוחני הוא נסע לאירופה ולצפון אפריקה לתקופות ארוכות. אולם רק כשפגש את רודי בשנת 1967 השתנה מסלול חייו לחלוטין. בפעם הראשונה בחייו הוא מצא מורה שלימד טכניקת מדיטציה המאפשרת לפתח את מערכת הצ'קרות. טכניקה שהפכה את הרעיונות האזוטריים לדברים מעשיים.
סטוארט מעביר שעורי מדיטציית קונדליני בניו יורק ובמקביל הוא מקיים בכל חודש סופי שבוע של מדיטציה אינטנסיבית במקומות שונים ברחבי ארה"ב ובאירופה. בעת האחרונה התחיל סטוארט להעביר שעורי מדיטציה גם באמצעות הזום. הוא כתב ופרסם ספרים רבים על מדיטציה והתפתחות רוחנית וכן רומנים וסיפורים קצרים.

אתר הבית של סטוארט פרין

שיחות עם סטוארט פרין

ראיון עם סטוארט פרין על ספרו "אור בירושלים".

"אור בירושלים" הוא ספר שמתאר את החוויות ואת הזיכרונות שלי במהלך ביקוריי הרבים בישראל. סיפור הרקע מתרחש בקיץ של שנת 2006, תקופה שבה התחוללה מלחמה במזרח התיכון; אולם הספר מתמקד בפרדוקסים שאותם חוויתי באותה מדינה, שהיא גם מקום לידתן של שלושת הדתות המערביות הגדולות וגם מוקד לתשומת הלב של העולם המודרני; מדינה שעוררה בי השראה ליצור קשר עם מקורות נרחבים של אנרגיה רוחנית בתוכי ולהכיר בכך שהאמת מתבטאת בדרכים שונות, שכולן מובילות לאותו מקום. גיליתי שהאור המסתורי של ירושלים חודר דרך מחשבות סותרות ופותח דלתות שנחבאות מאחורי חילוקי דעות פוליטיים ודתיים. זהו אור שמאיר את האמת, שנמצאת במקורן של כל האמונות וההשקפות האנושיות.

הספר תורגם לאחרונה לעברית וניתן לרכוש אותו בגרסה דיגיטלית בחנויות הבאות:

עבריתאינדיבוקסיפריאפסטימצקימנדלי מוכר ספרים ברשת

סטוארט פרין מספר על רודי (סוואמי רודרננדה)

בתחושה עמוקה יותר של כניעה

הקדמה מתוך ספרו של סטוארט פרין A Deeper Sense of Surrender

במובנים רבים הספר "בתחושה עמוקה יותר של כניעה" יצר את עצמו. לאחר שכתבתי את "לאה", "המעבורת המיסטית" ו"האיש הרוקד", מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן הכתיבה שלי ומשרבט קטעי דברים שנבטו עם הזמן לסיפור חדש. ככל שעמלתי במשך מספר שנים על הטיוטות הרבות של הסיפור התברר לי הקושי שבכתיבת "בתחושה עמוקה יותר של כניעה": ניסיתי להעביר לקורא ולחלוק עמו את קורותיו של האירוע המשמעותי והדרמטי ביותר של חיי.  הדבר עצמו ארע לפני יותר מעשרים שנה. על פני השטח העובדות הן פשוטות ביותר: מטוס קטן המריא משדה התעופה של טיטרבורו בניו-ג'רסי, איבד את דרכו בערפל והתרסק לתוך הר. אדם אחד נהרג ושלושה ניצלו. אבל הצגה שטחית של המאורעות אינה מעבירה את עומקן של ההתנסויות מכיוון שהאדם שנהרג היה רודי, מורי הרוחני, הגורו שלי, אדם שאהבתי יותר מכל. אינני יכול לתאר לעצמי כיצד הייתי מגיב לידיעה על מותו אילולא הייתי בעצמי במטוס בעת פגיעתו בהר, אילולא ראיתי את רודי ללא רוח חיים, מוקף בשברי מטוס, בסלעים ובעצים עקורים. מעולם לא שאלתי את עצמי מדוע זה קרה. אין תשובות לשאלות כאלה. הפתיעה אותי העובדה שלא כעסתי ושלא הפגנתי כל רגש. אבל בתוכי השתוללה בעירה, חיי הפנימיים נאבקו למצוא קשר עם אלוהים. ניסיתי להסתגל לחיים ללא נוכחותו של רודי. סלחתי לאלוהים ולמוות על שלקחו ממני את האדם שהיה בעל משמעות כה רבה עבורי, אדם שהציל אותי ונתן לי את חיי. מעולם לא חלקתי את מחשבותי ורגשותי הכמוסים עם אדם אחר. ידעתי שעלי לעבוד קשה על מנת לוותר על רודי; שלאהוב אותו פירושו לבנות קשר בלתי אמצעי עם האנרגיה היצירתית הגבוהה של היקום. היה עלי לשמור על רודי בלבי, להמשיך את עבודתו ולטפס על ההר האישי שלי כדי לקבל הארה רוחנית. אני זוכר אותו אומר ש"הדרך הטובה ביותר לשרת את הגורו היא לבנות את חייך הפנימיים וליצור קשר בלתי אמצעי עם אלוהים". זה היה רצוני. הבטחתי לעצמי שלא אהיה אחראי ללידתו המחודשת של רודי, שאקח על עצמי את העבודה שהוא השאיר ואעשה כל מאמץ לשחרר אותו. רודי נתן לי את הכשרתי הרוחנית ואהבתו עזרה לי בתקופה הקשה ביותר של חיי. רציתי שהוא יוכל לרקוד עם מלאכים,  להיות נקודת אור בקוסמוס, לחסות בחיקו של אלוהים. רציתי שיהיה חופשי והאמנתי שדמעות ואבל רק יחזירו אותו בחזרה לעולם;  בניגוד מוחלט לחייו שהוקדשו לעבודה רוחנית ולויתור פנימי. 

אבל מעולם לא רציתי לכתוב סיפור זה. לא רציתי לשחרר את החוויה. חלפו חמש עשרה שנה אחרי התרסקות המטוס כאשר התחלתי לראשונה לעבוד על הסיפור. במשך תקופה זו חייתי תשע שנים בטקסס, שם ניהלתי מרכז למדיטציה, ולאחר מכן שש שנים בניו-יורק. בכל שנה ביקרתי באתר ההתרסקות – המקום המקודש שבו מורי הרוחני הגיע לסמדהי – עם תלמידים רבים, שרובם מעולם לא פגשו את רודי, ושם ישבנו למדוט בחסדו של רודי. ההר הפך לקדוש עבורי. שמעתי בו את קולו של אלוהים. ראיתי את רודי יורד דרך העצים ונכנס ללבי והבנתי שלידה ומוות הם חלק מהריקוד הקוסמי, האחד אינו שולל את השני. הבנתי שרודי חי בתוכי. כדי להיות אתו כל שעלי לעשות הוא לפתוח את לבי. שם אני יכול לאהוב אותו ולהיות נאהב על ידו, והוא מזכיר לי כל יום מחדש להעמיק את המאמץ הרוחני בתוכי.

קשיים רבים עלו בתוכי במהלך הכתיבה של "בתחושה עמוקה יותר של כניעה". היה עלי לוותר על התנסויותיי ולאפשר להם לחדור לעולם הסיפורת ואם זאת לאפשר לסיפור לתאר ככל האפשר את המציאות.  שעה אחת של טיסה הפכה עבורי לכלי שבאמצעותו סיירתי בתוככי מערכת היחסים שלי עם רודי במשך שש שנים.  זהו תיאור התבגרותו של מחפש רוחני צעיר והדינמיקה שבינו לבין מורה רוחני בעל סבלנות, אהבה וחכמה אינסופיים, מעבר ליכולת ההבנה האנושית. רצף של מודעות זורם מההווה לעבר ובחזרה, ומכיל בתוכו מרכיבים של אלגוריה ומציאות במעורבב. אנשים מסוימים עלולים להתנגד לכך. הם עלולים לתהות האם באמת חלפו בראשי מחשבות אלו בשעה שישבתי במושב הקדמי של המטוס,  האם אני מתאר עובדות או כותב סיפור דמיוני.  אולם במהלך השנים למדתי שהגבול בין מציאות לדמיון מתפוגג כאשר אדם מגלה את חייו הפנימיים. מטרתי בכתיבתו של סיפור זה הייתה להגיע לראייה פנימית עמוקה של יחסי עם רודי; אבל כמו בכל יצירת אמנות משמעותו האמיתית של הסיפור היא במה שהקורא מביא לתוכו. הטוב ביותר שביכולתי לעשות הוא לחלוק  את התנסותי בחיפוש  אחר חיים רוחניים, ואת זה הנני מציע לך הקורא.

ריפוי (חלק ראשון)

"הבעיה איננה הסרטן, אלא האדם החולה בסרטן והאנשים הסובבים אותו" ("לאה, סיפור על מדיטציה וריפוי" מאת סטוארט פרין).

מחלות הן תוצר לוואי של חוסר איזון באדם. לא קשה להבין זאת. אנו חיים בעולם שבו "איזון" הוא מצרך נדיר כמעט כמו יהלום מלוטש בן עשרים קראט. עולם שבו המתחים הנובעים ממחשבותינו גדלים ומתעצמים עד שהם מכלים את התאים והאברים של גופנו והורסים את בריאותנו. מתחים הם כנראה המקור של מחלות רבות כמו סרטן, מחלות לב ומחלות של אברים פנימיים. הם חושפים את הגוף למחלות ממאירות על ידי כך שהם מחלישים את המערכת החיסונית ובכך גורמים לכך שאברי הגוף, העורקים, הורידים והתאים, מפסיקים לתפקד כהלכה. אנו מייחסים את המתחים שלנו ללחצים של חיי היומיום: כסף, מערכות יחסים וכיוב'. הלחצים האלה אינם נעלמים. הם גורמים לנו להתכווץ בפחד במסדרונות האפלים של מחשבותינו ורגשותינו. ארץ צללים של ספק וחוסר בטחון המערערים את בריאותנו ואת שלומנו. אנו מנסים להכניס הגיון לחיינו, אבל הגיון ושטות עוטים על עצמם תלבושת זהה ומפתים אותנו, באמצעות תמרורים זוהרים, לתוך מבוכה עמוקה. מצב בו איננו יכולים להבחין בין מציאות לאשליה. השאלה היא כיצד ניתן ללמוד לשלוט בפנימיות של חיינו? כיצד ניתן ללמוד לאהוב את עצמנו ולכבד את עצמנו כבני אדם? איך לומדים להשקיט את המחשבות ואת הרגשות? איך לומדים לשמור על ריחוק מכל הטירוף שקיים בעולם?

העולם החיצוני משקף את מצבו הפנימי של האדם. זהו מורה המקפיד שנשים לב לחוסר האיזון בתוכנו. הוא מזכיר לנו שאנו עדיין בתחילת הדרך. "מתחים הם הפסולת האנושית" אמר לי רודי (מורו הרוחני של סטוארט פרין – א.מ.) באחת הפעמים, "ופסולת יכולה להתפרק ולהפוך לדשן אורגני המזין את הגינה". יש לנו את כל הכלים הדרושים על מנת להפוך את המתחים לכוח הנותן חיים. חסר לנו רק הידע; איננו יודעים איך לעשות זאת. לא הקדשנו את הזמן הדרוש כדי לרכוש את המיומנות של אומנות העבודה הפנימית. אנו דוחים זאת שוב ושוב. אנו חושבים שצריך לעטוף את עצמנו ב"סביבה רוחנית" מיוחדת. אנו משלים את עצמנו ומאמינים שיום אחד נהיה מוכנים לעשות עבודה רוחנית; שמחר עדיף על היום. כמו במחזה "מקבת" אנו צופים כיצד "היום" מתגנב "למחר ועוד מחר ועוד מחר"; עד הצליל האחרון שמשמיע התקליט. אנו צופים בסיפור החיים – "סיפור המסופר ע"י השוטה, מלא בקול וזעם, אך חסר חשיבות לחלוטין" – ומסתבכים בפחד ובחוסר ביטחון. כאילו שכל מה שיש לחיים להציע הוא פחד וחוסר בטחון. תמיד ישנם תירוצים לא לעבוד על פנימיותנו. "יש לי פגישה, מסיבה, סרט, בן זוג ששונא מדיטציה; זה נוגד את אמונתי הדתית, את השקפתי על החיים." תמיד יש משהו. אבל תירוצים יוצרים עוד מתחים, ומתחים גורמים לעצירות במערכות החיים שלנו.

אנו צריכים לרפא את עצמנו לפני שנחלה. אי אפשר לחכות עד שהרופא יאמר לנו שנותרו לנו שלושה שבועות לחיות. בכל פעם שאנו פותחים את הלב, בכל פעם שאנו מחזקים את האיזון הפנימי, אנו מרפאים את עצמנו. אם אנו יוצרים סדר ואיזון במערכת הצ'קרות, משקיטים את המחשבות, מתמקדים בטה-טיין (הצ'קרה של הטבור) ומאפשרים לאהבה ולשמחה להרחיב את ליבנו, אנו מרפאים את עצמנו. אם אנו לומדים את הדינמיקה של הטנטרה יוגה ומושכים אנרגיה מהצ'קרה השלישית (צ'קרת הטבור) דרך צ'קרת המין לבסיס עמוד השדרה, אנו הופכים את האנושי לאלוהי. אנו יולדים את עצמנו מחדש. אנו מפעילים את אנרגיית הקונדליני שעולה לאורך חוט השדרה ומתמזגת עם נשמת היקום. אזי אנו לומדים לשלוט באומנות המדיטציה ואנו יכולים להשתמש במתחים שלנו כדלק לחיים רוחניים.

כולנו סובלים מאיזשהו חולי בר-ריפוי. בכל מקרה נמות מסיבה כזאת או אחרת ואין שום דבר שניתן לעשות כדי לשנות זאת. הבעיה איננה המוות. מוות בעודנו בחיים הוא הבעיה האמיתית. חוסר היכולת לאהוב את עצמנו ואת הסובבים אותנו; חוסר היכולת לחיות חיים יצירתיים ומאושרים; התיפוף המוטרף של מחשבותינו, המכה בכל הווייתנו, ומכלה את החיוניות שלנו; אלה הם הבעיות האמיתיות. איננו יכולים להתענג על טעמו של מזוננו אם איננו יכולים לראות את מפגן הבריאה מתממש מסביבנו, אם איננו יכולים להאזין לתזמורת האלוהית, הבלתי נראית, המנגנת מוסיקה כפרית ועירונית. אנו סובלים ממחלה שנקראת "חוסר מודעות". איבדנו קשר עם האנושיות שלנו. מתחים מתגנבים לתאים ולאברים של גופנו ויוצרים כיסי-זיהום של מחלות. הכוח לרפא את עצמנו הולך ופוחת ככל שאנו מאבדים שליטה על הרעש הצורם והבלתי פוסק של מחשבותינו. אנו שוכחים את הדבר החשוב ביותר שניתן ללמוד: ההצלחה היחידה בחיים היא האושר. אדם מאושר הוא אדם מואר. אדם מאושר הוא אדם שנרפא מכל מחלותיו. אדם מאושר הוא חופשי מכבלי הקרמה; הוא בנו של אלוהים.

ריפוי (חלק שני)

התנסותי הראשונה בתהליך של ריפוי הייתה ב- 1972, בחדר אחורי, בחנות העתיקות של מורי הרוחני – רודי. אישה עם מחלת סרטן קשה הגיעה לפגישה עם רודי; לאחר כעשרים דקות שבהן הוא העביר שקטי (אנרגיה רוחנית – א.מ.) למערכת הצ'קרות שלה, הוא ביקש ממני לעבוד אתה באמצעות שיטת ריפוי שלמדתי ממנו בעבר. עשיתי כדבריו; שמתי שתי אצבעות על מצחה – באזור העין השלישית; נשמתי לצ'קרת הטבור, פתחתי את לבי, וניסיתי לספוג ולשרוף את האנרגיה השלילית שזרמה ממנה אלי. האנרגיה הייתה כה עזה עד שחשתי שהיא שוטפת ומציפה אותי לחלוטין ולבסוף איבדתי את הכרתי. רודי נכנס בריצה לחדר האחורי. הוא סטר על פני מספר פעמים, העמיד אותי על רגלי והכריח אותי לרוץ מסביב לבנין. כשחזרתי לעצמי הוא שאל אותי מה ניסיתי לעשות. "לשרוף את האנרגיה השלילית של הסרטן" עניתי. הוא נענע בראשו וצחק: "שכחת להיפטר מהמתחים" הוא אמר, "אם תנסה לספוג אותם, האנרגיה השלילית תהרוג אותך". הוא חייך וחיבק אותי. "למרות תמימותך, יום אחד תוכל לרפא אנשים. האנרגיה השלילית שזרמה אליך מהגידול הסרטני חיסנה אותך, באותו אופן שתרכיב החיסון, שהוא למעשה נגיף מוחלש של המחלה, מוזרק לנו כדי לחסן אותנו מאותה מחלה. התנסות זו תאפשר לך בעתיד לרפא אנשים."

תמיד ישנו משהו חיובי שנובע מסיטואציה שלילית. בשנים שחלפו לאחר מכן, עבדתי עם אנשים רבים שהיו חולים במחלות קשות כמו סרטן, איידס, מחלות לב וכיוב'. כתבתי ספר ("לאה – סיפור על מדיטציה וריפוי" מאת סטוארט פרין, הוצאת Wisdom, 1988) המתעד את תהליך הריפוי מנקודת ראותו של המרפא. ככל שעבודתי כמרפא התפתחה, למדתי שהיקום ומערכת הצ'קרות הם כמעט תמונת ראי אחד של השני, למעט הבדל חשוב אחד: מערכת הצ'קרות תמיד נמצאת במצב של חוסר איזון. הצ'קרות הן מעין כוכבי-לכת פנימיים, הנשמה היא השמש – מקור האנרגיה, והמרידיאנים הם כמו אלפי גופים שמימיים הממלאים את היקום. אנרגיה זורמת ממקור האנרגיה אל מערכת הצ'קרות, למרידיאנים, ולגוף הפיזי, יוצרת הרמוניה ואיזון ונותנת לנו את החוזק לפתוח את הלב ולהתחבר להכרת תודה, לחדווה ולאהבה. כשאדם נמצא בחוסר איזון פנימי הוא נהיה, בשלב מסוים, חולה. כשאדם איננו מאושר הוא נהיה חולה.

ריפוי הוא אמנות טנטרית. במונח טנטרה כוונתי לאמנות השינוי – היכולת להפוך את המרכיבים הנמוכים של החיים לאנרגיה רוחנית. התהליך הזה מתרחש בצ'קרת המין. כך למשל, ניתן להזרים את האנרגיה השלילית הזורמת מגידול סרטני לצ'קרת הטבור, משם למשוך אותה דרך צ'קרת המין, שם היא נהפכת לאנרגיית חיים המפעילה את הקונדליני. אש הקונדליני שורפת את המרכיבים המזוהמים והופכת אותם לאנרגיה רוחנית. השינוי האנרגטי הזה מאפשר לנשמה האנושית לעלות אל היקום ולהתחבר לנשמה האוניברסלית, לאלוהים, או לאנרגיה הגבוהה; כל אלה הם שמות נרדפים לאינסוף. מה שהורג אותנו הוא גם מה שנותן לנו חיים. מרפא שיש לו הכשרה בסוג כזה של אמנות נמנע מלספוג כמויות גדולות מידי של אנרגיה שלילית לתוכו. הוא יכול להשתמש באנרגיה של המחלה כדי לרפא את החולה. השאלה הראשונה שאדם חולה חייב לשאול את עצמו היא האם הוא רוצה להבריא. לאחר מכן עליו לשאול את עצמו האם הוא רוצה להשתמש במחלה כדי להגיע לאלוהים. הרצון לחיות הוא מרכיב חשוב בתהליך הריפוי. בלעדיו המחלה תנצח בקרב. אבל כדי להחלים לא מספיקה תשובה נואשת ורכרוכית "כן אני רוצה לחיות; אני רוצה עוד כמה שנים אומללות כדי לבזבז אותן לריק". התשובה חייבת לבוא ממקום עמוק בתוכנו; היא חייבת להיות בעלת משמעות. תכליתו הגבוהה ביותר של תהליך הריפוי היא להפוך את המחלה לחיים רוחניים. המרפא הוא שרברב קוסמי. הוא מבצע, באופן רוחני, ניקוי ושטיפה של המחסומים והמתחים שגודשים את מערכת הצ'קרות של החולה. שחרור הסתימות בצינורות הפנימיים מאפשר לאנרגיה לזרום לתוכם; אנו זוחלים כנחש דרך רבדים של קרמה, שהתקרשו במהלך תקופות חיים רבות מספור, ומשתחררים מבעיות רגשיות, נפשיות וגופניות המכלות את חיינו. תהליך הריפוי הוא מעין חוקן רוחני המסלק את הפסולת הנפשית המנוונת את מערכת הצ'קרות, ומכרסמת בהדרגה בבריאותו של כל תא ואיבר בגופנו. המרפא חופר בתוך מערכת הצ'קרות ומשחרר את החולה מהרעלים שיוצרים את המחלה. ככל שהצ'קרות מתחזקות החולה חייב לרומם את עצמו למידה גבוהה יותר של אנושיות. הוא חייב לפתוח את הלב ולהיות אסיר תודה עבור כל דבר, לרבות מחלתו. הוא חייב ללמוד להשתמש בצורה נאותה במחשבה ובנשימה, ולהפוך אותם לכלים המאפשרים לו לפתח את מערכת הצ'קרות ולהזרים אנרגיה חיובית לחלקים החולים של גופו. עבודת הריפוי היא מעין נישואין בין המרפא והחולה; שניהם עובדים ביחד כדי להתגבר על המחלה.

רודי קרא לצ'קרות "שרירים רוחניים" כדי להמחיש את דמיונם לשרירים גופניים המתנוונים כשלא משתמשים בהם. "רוב האנשים מזניחים את מערכת הצ'קרות שלהם" הוא אמר לי יום אחד בחנות העתיקות שלו, "הם חושבים שתפקודה התקין הוא מובן מאליו, בדיוק כפי שהם חושבים שתפקודו התקין של גופם הוא מובן מאליו". תרגול של מדיטציה הוא הדרך המהירה ביותר לפתח מערכת צ'קרות חזקה. תרגול המדיטציה משקיט את המחשבות, פותח את הלב ויוצר איזון פנימי, וכך נמנעת יכולתם של המתחים לפגוע בבריאותו של גופנו. תהליך הריפוי צריך להתחיל לפני שמתפתחות המחלות. הוא צריך להיות תהליך מניעתי שמאפשר לאדם לחיות חיים בריאים ומאושרים. מדוע עלינו לחכות עד שהרופא יגיד לנו שנותרו לנו רק עוד שלושה חודשים לחיות ורק אז למצוא בתוכנו את הצורך להיות עם אלוהים. עלינו לרפא את עצמנו כל יום. אנחנו הבעיה ואנחנו גם הפתרון לבעיה. ברגע שאנו לומדים ללכת מעבר לעצמנו מה שנשאר הוא הארה רוחנית. אזי אנו נרפאים מהמחלה הראשונית שמייסרת את כל המין האנושי, מחלה שהסימפטומים שלה הם חוסר איזון, לב סגור ומתחים המכרסמים את לבה של הווייתנו.

ארעיות

השעה היא חמש לפנות בוקר. שמש הבוקר זורחת במזרח ומטפסת בשמים. אבל למעשה היא איננה נעה כלל, אני חושב לעצמי. הארץ היא זו שנעה, אבל השמש יוצרת אשליה של תנועה. הארץ יוצרת בנו אשליה של קביעות ואילו אנו (כל אחד מאתנו) נעלם יום אחד אל הבלתי נודע. בזמן כלשהו אנו מתים. עד אותו זמן אנו נאחזים באדמה, נאחזים בתחושה חולפת של קביעות. אנו מנסים למצוא בטחון בדברים שהם חומריים, רגשיים או שכליים.

אבל מה מת? מה קבוע?

לפני שנים רבות גיליתי שהעולם האובייקטיבי משקף את ההתנסות הפנימית שלי. הוא מלמד אותי על עצמי: מה עלי לעשות כדי להתקרב להארה רוחנית. כשאני משתנה הוא משתנה. כששוררת בהירות בתוכי, קל יותר לקבל החלטות ואני פחות מוטרד מהטירוף של העולם. כשלבי פתוח אני רואה אהבה בכל מקום. אפילו בעיניהם של אויבים מושבעים. אני לומד לחוש חמלה ומחילה ולהיות סבלני עם עצמי ועם האנשים שסביבי. אין לי ספק שהארץ היא קרקס. אבל אף אחד לא הולך לקרקס כדי לא להנות.

אם העולם האובייקטיבי הוא אשליה והקביעות היחידה שישנה היא נשמת האדם, המחוברת לאלוהים, אזי מהו זה שחולף מן העולם? נשמתו של האדם, כמו השמש, קיימת לעולמים בתוך ריקנות עצומה של הארה רוחנית. היא צופה בעולם האובייקטיבי החולף. כאשר היא חושקת בדברים ארציים נוצרים כאב והנאה. כאשר היא פועלת בעולם גם כן נוצרים כאב והנאה. כאשר היא מקבלת את הזיווג בין כאב להנאה היא חיה בעולם באושר. היא מדלגת וקופצת כילד הצופה בבריאה; ילד בעל כנפיים, ילד הוזה, ילד המחבק את הכל בשיכרון חושים. מה שחולף הם העצמים שבהם אנו נאחזים בייאוש רגשי, שכלי ופיזי; הדברים שאנו חושבים ששייכים לנו עד אותו יום שבו אנו מגלים את טבעו החולף, המרחף כחלום, של העולם החיצון שאין בו תוכן.

התרופה לטרור

במהלך הרצאה שנתתי לא מזמן ב"ברנס אנד נובלס" ביקש ממני אחד המאזינים להגדיר "גיהינום". "תדליק את הטלוויזיה בערוץ ה- CNN" עניתי מבלי להניד עפעף.

במשך השבועות האחרונים אני מופגז בפחדים, ארציים ושמימיים, האוחזים בלבבותיהם של אנשים אותם אני מכיר. בין אם זה כוכב החמה שסוטה ממסלולו, או הניסיון הממשמש ובא של אל-קעידה לשחזר את החורבן של ה- 9 בספטמבר, הפחד עוטף את חיי היומיום. אולם הפחד מטיל מום רק באנשים החיים בחרדה. אנשים התלויים במאורעות חיצוניים על מנת למלא את הריק התמידי שקיים בחייהם. אנשים שמחשבותיהם ורגשותיהם לוכדים אותם בעולם של הפכים קוטביים המתנגשים ללא הפסק.

ישנם 6 מיליארד תושבים על פני האדמה, אך למעטים מהם ישנה הכשרה רוחנית אמיתית. רובם חיים כמריונטות המתנדנדות על חוטים נפשיים, רגשיים, וחומריים, ומושפעים בקלות מהתקשורת, ומפוליטיקאים המוכרים "פחד להמונים" כפי שהרוכלים בשדרות מדיסון מוכרים משקאות קלים ומסטיקים. קל לשלוט באדם מפוחד. אולם הפחד איננו נובע מה- CNN. זוהי מחלה האורבת במעמקי נשמתו של האדם, מחלה המערערת את שכלנו ואת לבנו ומאפשרת לטרוריסטים (בין אם הם פוליטיקאים, תקשורת או אל-קעידה) גישה לפנימיותנו. אנשים מפוחדים אינם יכולים להיות מאושרים. ליבם סגור ויש להם מעט מאוד איזון פנימי ויסודות נפשיים איתנים. הם מבוהלים מהבלתי נודע, מהמוות ומנוכחותו התמידית בחייהם. אבל מעבר לכך, הם מבוהלים מתבנית חייהם הנסחפת כחלום ומשתנה מרגע לרגע. הם חיים על סף תהום, אולם הם מעמידים פנים שהם יכולים להתכרבל בביטחון מאחורי גדר כלונסאות לבנה של בית בפרברים.

הפחד מתגנב לכל פינה וסדק של החיים. הוא ניזון מהעולם הפנימי, המיובש והמסוגר, של אנשים המגששים באפלה אחרי תשובות שלא קיימות, אנשים ללא הכשרה רוחנית. הוא נמנע מלגעת באנשים מאושרים ומלאי אהבה, שאינם חוששים מהחיים או מהמוות, ומקבלים בזרועות פתוחות את היסוד האלוהי שבכל אדם. אנשים הרוקדים למנגינתו של הלב ויודעים להבחין בין אשליה למציאות. התרופה לטרור היא לב פתוח. אם אנו לומדים לאהוב את עצמנו ולאהוב אחרים, אם אנו לא חוששים מהחיים או מהמוות, אם אנו מקבלים בזרועות פתוחות את הרגע ואת ברכתו, אם אנו חיים באושר ובשמחה, אנו מנצחים את הטרור בבסיסו.