המסר הרוחני במקרא

העיסוק במדיטציה ובתרגול רוחני במשך שנים רבות גרם לי לרצות לדעת האם התקיימה דרך רוחנית דומה במסורת העברית הקדומה, והאם ניתן למצוא לה רמזים במקרא.

במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי מתקיים פולמוס סוער בשאלה האם המאורעות המתוארים במקרא הם אכן אמת היסטורית. חוקרים רבים טוענים שכל המאורעות שנזכרים בחמשת חומשי התורה אינם היסטוריים. פרופ' ישראל קנוהל מציע בספריו "מאין באנו" ו"השם" גישה שונה. לשיטתו של פרופ' קנוהל סיפורי התורה שעוסקים בראשיתו של עם ישראל אמנם אינם היסטוריים, אבל הם משמרים זיכרונות היסטוריים שנערכו בתקופות מאוחרות יותר. בספריו מנסה פרופ' קנוהל לחשוף את הרמזים ההיסטוריים במקרא באמצעות כלים ספרותיים, השוואה למקורות חיצוניים והשוואה לממצאים ארכיאולוגיים.

לדעתי יש לאמץ גישה דומה גם ביחס לקשר שבין הטקסט המקראי למסורת הרוחנית העברית. למיטב הבנתי הטקסט המקראי משמר בתוכו קטעים מתוך דרך רוחנית שמובלעים בתוך הטקסט, ועם הזמן איבדו את משמעותם המקורית. ניתן לחשוף את הרמזים לדרך רוחנית באמצעות הבחנה פשוטה:

דרכים רוחניות עוסקות בפיתוחו של הפוטנציאל הנפשי שקיים אצל כל אדם. הביטוי לפוטנציאל הרוחני בחיי היומיום הוא ההכרה באחדות שקיימת בכל דבר והיכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל אדם.

רמז למסורת הרוחנית המקראית נמצא בקריאת שמע שהיא אולי התמצית של המסורת הרוחנית העברית:

 "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך."

(דברים ו', ד'-ה')

הדרך הרוחניות העברית מצביעה על שני מרכיבים שמשלימים אחד את השני:

(א) הכרה באחדות האל;

(ב) אהבה מוחלטת לאל.

המיקוד של הדרך הרוחנית העברית במושג האל יוצר קצת מבוכה אצל מי שאיננו מקבל את הטקסט המקראי כמחייב. האמונה באלוהים (כמו האמונה בכל דבר) היא אינדיבידואלית, ולכן תחת הכותרת של אמונה באלוהים ייתכנו תפיסות מציאות שונות ואפילו הפוכות.

אולם הרמב"ם מציע גישה שונה לתפיסת האל (כל המובאות שלהלן לקוחות מתוך הספר: "רבנו משה בן מימון – מורה נבוכים" בעריכת יוסף בן שלמה).

 "דע כי תיאור האלוה יתברך בשלילות הוא התיאור האמיתי, אשר לא ישיגהו דבר מן ההיקל ואין בו חסרון בחוק האלוה כלל ולא בשום עניין. אמנם תוארו בחיובים יש בו מן השיתוף והחיסרון מה שכבר ביארנוהו"

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ח).

המשמעות של דברי הרמב"ם היא שמושג האל איננו ניתן לידיעה או לתפיסה שכלית. מושג שאין לנו שום דרך לתאר אותו, אלא רק על דרך השלילה, לא יכול להיתפס באמצעות השכל.

אז מה כן ניתן לדעת על מושג האלוהים? על כך כותב הרמב"ם:

 "דע כי אדון החכמים, משה רבנו עליו השלום, ביקש שתי בקשות, ובאתהו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו יתברך שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר בקש תחילה – שיודיעהו תאריו. והשיבו יתברך על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם, ושהם – פעולותיו (הבטיח שיודיע לו את כל תאריו, שהם פעולותיו – הערת העורך); והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא עליו השלום לא השיגו אדם לפניו, ולא לאחריו".

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ד).

כלומר עפ"י הרמב"ם אין דרך לתפוס את המושג האל, אבל אנחנו יכולים להתבונן במציאות סביבנו ולתפוס את היסוד הרוחני שקיים בה.

רעיון דומה מציג אלברט איינשטיין בספרו "דמות עולמי: העולם כפי שהוא מצטייר לי":

 "ספק גדול אם יימצא איש מדע מעמיק שאין דתיות מופלאה במינה מסגולות נפשו, דתיות – השתוממות נפעמת על ההרמוניה שבסדרי בראשית".

(המובאה לקוחה מספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים").

אם נאמץ את גישת הרמב"ם ניתן להחליף את שמות התואר שמתייחסים למושג האל (שאיננו ניתן לידיעה) במלה "הוויה" שפירושה בעברית מודרנית מציאות. אין זה מקרה לדעתי ששמו של האל במסורת הרוחנית העברית – יהוה – הוא המלה "הויה" בחילןף אותיות.

ההחלפה תארי האל במלה הוויה (מציאות) מחזירה את המוקד של הדרך הרוחנית העברית אלינו.

על מנת לממש את הפוטנציאל הרוחני שלנו אנחנו צריכים לשאוף למצב נפשי שבו:

(א)   תהיה לנו יכולת לתפוס את האחדות שקיימת בכל ההוויה;

(ב)    תהיה לנו יכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל מה שקיים.

שני המרכיבים האלה הם משלימים מכיוון שהם נובעים מאותו מצב נפשי – היכולת לפתוח את הלב ולשמור עליו פתוח. כאשר מתנסים במצב של לב פתוח לאורך זמן ניתן לחוות את האחדות ששוררת בכל וובמקביל צומחת היכולת לחוש אהבה ואמפתיה שאינן מותנות בגורמים חיצוניים.

מרכזיותו של הלב בתפיסה הרוחנית העברית באה לידי ביטוי במשפט שבא מייד אחרי קריאת שמע:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

(דברים ו', ו')

כלומר הלב הוא המפתח ליישומה של הדרך הרוחנית העברית, והיכולת לשמור על לב פתוח היא התנאי להתפתחות הרוחנית.

המשמעות היומיומית של חיים עם לב פתוח היא היכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל בני האדם באשר הם.

כלומר מתוך "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" נגזר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). או לחליפין, על מנת להגיע למצב הנפשי של "ואהבת את יהוה אלהיך" חייבים לעבור קודם דרך מצב הנפשי של "ואהבת לרעך כמוך".

הרב יהודה אשלג – שמכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שכתב לספר הזהר – מציג את הדברים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים במאמר שנקרא "מתן תורה":

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח)

רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ב"ר פכ"ד).

א) מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה.

ב) ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו " למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד (התרגום של ואהבת לרעך כמוך). ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם".

כלומר עפ"י הרב אשלג כל המסורת הרוחנית העברית מסתכמת בכלל אחד – "ואהבת לרעך כמוך" – שמשמעו לחיות עם לב פתוח.

פרופסור קנוהל – שכבר הזכרתי אותו קודם – כותב בספרו "השם" שהטקסט המקראי מרבה להשתמש בגימטריות על מנת להעביר מסרים רוחניים.

 "בעקבות עיון פרטני באתי לכלל השערה כי תבניות מספריות אלה נוצרו לצורך דתי – ייצוג השם המפורש יהוה בדרך של גימטריה".

לפיכך אציג לסיכום כיצד המסר הרוחני של אחדות ההוויה ואהבה בלתי מותנית נרמז גם באופן צורני באמצעות הגימטריה של המלים "אחד", "אהבה" ושמו של האל – "יהוה".

אחד = א (1) ח (8) ד (4) = 13

אהבה = א (1) ה (5) ב (2) ה (5) = 13

אהבה (13) + אחד (13) = (26) = י (10) ה (5) ו (6) ה (5) = יהוה

חירות פנימית

"ואני כבר לא מדברת על הניקיונות שלפני והניקיונות של אחרי והניקיונות של תוך כדי, מעולם לא הרגשתי יותר עבד מאשר בחג החירות"

מתוך המחזה "משפחה חמה" מאת ענת גוב.

 

חופש ניתפס כאחד מזכויות היסוד של כל אדם בחברה המודרנית. אולם כאשר אנו מדברים על חופש אנחנו מתכוונים בדרך כלל לדברים החיצוניים: חופש הדיבור, חופש העיסוק או לחליפין החופש הגדול וחופשה מהעבודה.

אולם חופש חיצוני איננו מביא לחופש פנימי, כפי שמזכירה לנו בשנינות ענת גוב במחזה "משפחה חמה". חג הפסח – שמסמל את השחרור מעבדות לחירות – משקף באופן ברור ביותר את היעדרה של חירות פנימית. כמובן שאין רע בלנקות את הבית או ללכת לארוחת ליל הסדר עם המשפחה, כל זמן שאנחנו עושים זאת מתוך בחירה מודעת. אולם בדרך כלל אנחנו פועלים ממניעים אחרים לגמרי, שאינם נובעים מבחירה שלנו בכלל.

הנה רשימה חלקית:

  • כולם עושים את זה.
  • לא נעים לי מהמשפחה או מהחברים.
  • מה יגידו עלי.
  • מישהו עלול להיעלב.

למעשה בחלק ניכר (אם לא ברוב) מהמצבים בחיינו אין לנו באמת בחירה חופשית, אלא אנחנו מונעים ע"י רגשות אשם או פחד מתגובת הסביבה. המערכת הרגשית שלנו שקובעת כיצד נפעל ומה נעשה נשלטת ע"י מתחים, רגשות אשם, פחדים וחוסר בטחון. מתחת לכל הבליל הרגשי הזה מסתתרת המודעות, שמאפשרת לנו לבחור עפ"י צו מצפוננו. על מנת להיות חופשיים אנחנו צריכים לשחרר את המודעות מעולם של המתחים ששולטים בנו. רק כך נוכל להשיג חירות פנימית ולפעול על פי צו מצפוננו.     

אבל כיצד עושים זאת?

גדילה רוחנית מאפשרת לנו להשתחרר מהשעבוד לחלק הרגשי הנמוך שבתוכנו. בתהליך הגדילה הרוחנית אנו מתמירים מתחים לאנרגיה גבוהה. הרגשות הנמוכים שמורכבים מפחדים, מחוסר הביטחון ומרגשות האשמה הופכים בהדרגה לאנרגיה גבוהה שמתבטאת בחדווה, בהכרת תודה ובאמפתיה.

חג החירות לא חייב להסתכם באכילת יתר ובהיתקעות בפקקי תנועה; הוא יכול להיות הזדמנות לתחילתו של תהליך לשחרור מהשעבוד הפנימי ולהשגת חירות אמיתית.

מעגל התסכול והשעמום

פעמים רבות נשאלתי מה ההבדל בין עבודה רוחנית לפסיכולוגיה. שני התחומים עוסקים במבנה הנפשי שלנו והממצאים שלהם לגביו אינם שונים. מחקרים אמפיריים בפסיכולוגיה, שעוסקים באופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, מחזקים מאוד את התובנות של תורות רוחניות.

כך למשל כותב פרופ' דניאל כהנמן – זוכה פרס נובל בכלכלה – בספרו "רציונליות, הוגנות, אושר" את הדברים הבאים:

"ההפתעה הבסיסית של המחקר על טיב הוויה היא הממצא החוזר שנסיבות החיים תורמות תרומה קטנה בלבד לשונות באושר…. אף על פי שאנשים מגיבים בעוצמה רגשית גדולה על שינויים גדולים בחייהם, תגובות אלה שוככות כמעט לחלוטין, ולעתים קרובות די מהר."

המחקרים שמצטט כהנמן מצביעים על אותה תופעה שעליה הצביע הבודהא לפני כ- 2,500 שנה – חיינו סובבים במעגל של תסכול ושעמום. הסופר אוסקר ויילד הפליא לתאר זאת במשפט הבא:

"בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות: האחת היא לא להשיג מה שאנו רוצים והאחרת – להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר. היא טרגדיה אמיתית."

ואכן אם נסתכל באופן כנה על חיינו נגלה שאנחנו רודפים כל הזמן אחרי הדברים שאין לנו (במיוחד אם לאחרים יש אותם), ומגלים לאחר שהשגנו את מה שרצינו שהריגוש שוכח מהר מאוד, אנחנו מתחילים להשתעמם ועוברים לרדוף אחרי הדבר הבא.

מעגל התסכול והשעמום הוא הסיבה לכך, שלמעט רגעים בודדים בחיינו, איננו מצליחים להיות מאושרים.

ההבדל בין עבודה רוחנית לפסיכולוגיה הוא בדרכים לפתרון הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי בד"כ עוסק בהסתגלות למצב באמצעות הבנה שלו, ובלמידה כיצד לחיות חיים "נורמטיביים" למרות כל הבעיות שלנו.

תורות רוחניות לעומת זאת רואות את מעגל התסכול והשעמום כנקודת מוצא שממנה מתחיל תהליך השינוי. עבודה רוחנית היא תהליך שמאפשר לצאת ממעגל התסכול והשעמום, ולהפיק סיפוק ואושר מכל מצב שהחיים מביאים לנו.

אלכימיה נפשית

המהות של עבודה רוחנית היא השאיפה לשינוי נפשי עמוק באופן שבו אנו תופסים את העולם ופועלים בו. אדם שמתחיל בתרגול רוחני אינו נדרש להאמין בדבר, מלבד ביכולת שלו ליצור שינוי בעצמו. גם אמונה זו איננה נדרשת לאורך זמן, מכיוון שבמהלך התרגול השינוי הנפשי חייב להתבטא בחיים היומיומיים שלנו. אם אין זה כך, המסקנה המתבקשת היא שהדרך שבחרנו בה איננה עובדת עבורנו. מסיבה זו עבודה רוחנית היא עיסוק אמפירי שכרוך בתרגול ובהתנסות, ובמקביל בבחינה מתמדת של השינויים שחלים בנו.

השימוש במונח אלכימיה מצביע על המהות של השינוי הנפשי שאליו אנו שואפים. האלכימאים עסקו בניסיון להפוך מתכות פחותות לזהב – שנחשבה כמתכת אצילית עם תכונות גבוהות יותר. אולם ישנה סברה שהמונח אלכימיה הוא למעשה מטפורה לשינוי נפשי פנימי שמתרחש באדם שעוסק בעבודה רוחנית. ואכן השוואה של התהליכים הנפשיים שקורים באדם שעוסק בתרגול רוחני למינוחים מעולם האלכימיה מגלה קווי דמיון רבים. העולם הרגשי שלנו מורכב מרגשות שיוצרים בנו תגובה שלילית כלפי עצמנו וכלפי הסובבים אותנו כגון: שנאה, כעס, קנאה, אדישות והתנכרות, ומולם רגשות שיוצרים בנו תגובה הפוכה כגון: אהבה, אמפתיה וחמלה. אם נסתכל על עצמנו בכנות נגיע למסקנה שאין לנו שליטה אמיתית על העולם הרגשי שלנו, אלא להיפך: סוגים שונים של רגשות שמתעוררים בתוכנו באופן מקרי לחלוטין מכתיבים לנו מה נחשוב ואיך נתנהג. תופעה זו מועצמת בעולם המודרני והמתוחכם שבו אנו חיים, מכיוון שאנו חשופים לכמות אדירה של מתחים. רודי  אמר פעם שבקרון רכבת תחתית אחד בניו יורק יש יותר מתחים מאשר בכל הרי ההימלאיה. המתחים הנפשיים שנוצרים כל הזמן – בבית, בעבודה, ובכל מערכות היחסים שלנו – משפיעים על חיינו ועל האופן שבו אנו פועלים בעולם הרבה יותר מאשר אנו מוכנים להודות. בנוסף לכך צבירה מתמשכת של מתחים מביאה לבסוף גם להיחלשות המערכת החיסונית ולמחלות.

סוגים שונים של טיפולים נפשיים מנסים לסייע לאדם להשתחרר מהמתחים שלו. אולם בעבודה רוחנית הגישה היא הפוכה – המתחים אינם נתפסים כצרה שצריך להיפטר ממנה, אלא כברכה שיש להשתמש בה.

למעשה התהליך הרוחני בנוי על הפיכתם של המתחים לאנרגיה נפשית חזקה שמאפשרת את תהליך השינוי. זאת הסיבה לשימוש במונח "אלכימיה" לתיאור התהליך הרוחני – מדובר בתהליך אורגני שבו המרכיבים הנמוכים של חיינו שהם המתחים והרגשות השליליים עוברים תהליך של "עיכול נפשי" שבמהלכו הם הופכים לרגשות מעודנים יותר של אמפתיה, חמלה ואהבה.

למעשה התהליך הנפשי שמתרחש במהלך התרגול הרוחני איננו שונה במהותו מתהליך העיכול שמתבצע בגוף שלנו או מתהליכים דומים שמתרחשים בכל אורגניזם. בגוף הפיזי שלנו מתרחש תהליך שהופך מזון לאנרגיה, שמאפשרת לכל התאים והאברים בגוף שלנו לפעול באופן תקין. גם המערכת הנפשית שלנו זקוקה לתהליך "עיכול נפשי" שבו המתחים יעברו התמרה ויהפכו לאנרגיה מעודנת יותר. אולם בשונה מהתהליכים שמתרחשים בגוף הפיזי שלנו, תהליכים נפשיים אינם מתרחשים מעצמם אלא מחייבים מאמץ מודע מצידנו.

על מנת ליצור תהליך של שינוי בתוכנו אנו צריכים לקבל החלטה מודעת שאנו רוצים להשתנות, בכל יום מחדש. כאן נעוץ הקושי הגדול שכרוך בעבודה רוחנית – על מנת להגיע לתוצאות יש צורך במשמעת, בהתמדה ובסבלנות. לכל אחד יש אפשרות לשינוי פנימי, אולם המימוש תלוי בנו.

וכפי שניסח זאת רודי: "המסתורין היחידי לגבי עבודה רוחנית הוא מדוע כל כך מעט אנשים עוסקים בה".

האם יש סתירה בין רוחניות לרציונליות?

דרכים רוחניות נתפסות לעתים קרובות כבריחה לעולם לא רציונלי שאין לו קשר למציאות היומיומית שלנו. דעה זו נובעת מחוסר הבנה הן לגבי מהי דרך רוחנית, והן לגבי מהי תפיסת המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי בחשיבה המדעית הרציונלית.

המדע נחשב כגולת הכותרת של התפיסה רציונלית, ואנו נוטים לחשוב שהתיאור המדעי של המציאות מקביל לתפיסת המציאות שנובעת מההתנסות שלנו. אולם התגליות של מכניקת הקוואנטים בתחילת המאה עשרים הביאו לכך שהתיאור המדעי של המציאות הוא שונה לחלוטין מההתנסות היומיומית שלנו. להלן מספר דוגמאות הלקוחות מספרו המרתק של פרופ' בראיין גרין "מארג היקום – מרחב, זמן ומרקם המציאות").

א. כל החלקיקים התת-אטומיים מתנהגים לפעמים כמו חלקיקים ולפעמים כמו גלים.

"הצלחתה של מכניקת הקוואנטים מאלצת אותנו להשלים עם המחשבה שהאלקטרון, אחד ממרכיבי החומר שאנו נוהגים לראותו כתופס איזור זערורי דמוי נקודה במרחב, יכול גם להיות מתואר באמצעות גל שתכונתו הפוכה – הוא משתרע על פני כל היקום כולו. זאת ועוד, לפי מכניקת הקוואנטים, המיזוג הזה של גל וחלקיק חל על כל מרכיבי הטבע, ולא רק על האלקטרונים: הפרוטונים הם גם חלקיקיים וגם גליים; הנייטרונים הם גם חלקיקיים וגם גליים; וניסויים שנעשו בעשור הראשון של המאה ועשרים קבעו שאפילו האור –המתנהג בעליל כמו גל – יכול להיות מתואר גם באמצעות רכיבים חלקיקיים, אותן "חפיסות אור" הקרויות פוטונים." (מארג היקום, עמוד 84).

ב. המאפיינים של חלקיקים תת-אטומיים במרחב (מיקום ומהירות) אינם ניתנים לקביעה מדויקת, אלא רק לקביעה הסתברותית; במלים אחרות אין לנו דרך לתאר אותם בצורה אובייקטיבית מוחלטת.

"לאלקטרון יש מקום מסוים, במובן האינטואיטיבי הרגיל של המילה, רק ברגע שאנו "מביטים" בו – ברגע שאנו מודדים את מקומו ומזהים את המקום בוודאות. אבל לפני שנעשה זאת (וגם אחר כך), כל מה שיש לו הוא שלל מקומות פוטנציאליים כפי שמתאר אותם גל ההסתברות. אין זה כאילו יש מקום לאלקטרון, אלא שאיננו יודעים את המקום הזה לפני שנעשתה המדידה. תחת זאת, ובניגוד לציפיות האינטואיציה, לאלקטרון פשוט אין שום מקום מסוים לפני המדידה". (מארג היקום עמוד 87).

תוצאה זו של מכניקת בקוואנטים הביכה פיזיקאים רבים שהתקשו לקבל אותה. ביטוי לכך ניתן למצוא בויכוח בין אלברט איינשטיין לנילס בוהר לגבי תפיסת המציאות שלנו.

"איינשטיין הגדיל את התמונה מאלקטרונים לחיי היומיום ולגלג: "האם אתה מאמין באמת ובתמים שהירח אינו קיים אלא אם כן אנו מסתכלים עליו?" חסידי מכניקת הקוואנטים השיבו בגרסה משלהם למשל הישן על העץ הנופל ביער: אם אף אחד אינו מסתכל על הירח – אינו מודד את מקומו בתצפית – אכן אין שום דרך לדעת אם הוא קיים, ולכן אין טעם בהצגת השאלה." (מארג היקום, עמוד 87)

ג. בין חלקיקים תת- אטומיים מתקיימת לפעמים מערכת יחסים מוזרה שנקראת "שזירה קוואנטית", שמשמעה שחלקיקים יכולים "להשפיע" אחד על התנהגותו של השני ללא העברת מידע ביניהם.

"פעם היה מקובל עלינו כי אחת מתכונותיו הבסיסיות של המרחב היא ההפרדה וההבדלה בין עצם לעצם, אבל עכשיו אנו רואים שמכניקת הקוואנטים מערערת קשות על ההשקפה הזאת. שני דברים יכולים להימצא במרחק גדול זה מזה במרחב, ואף על פי כן לא יהיה קיומו של כל אחד מהם בלתי תלוי לחלוטין במשנהו. יכול להתקיים קשר קוואנטי שמלכד אותם, ומחמת הקשר הזה, תכונותיו של האחד תלויות בתכונות של משנהו. המרחב אינו מפריד בין עצמים שזורים כאלה. המרחב אינו יכול להתגבר על הזיקה ביניהם. המרחב – אפילו כמות עצומה של מרחב – אינו מחליש את תלות הגומלין ביניהם, כפי שמכתיבה אותה מכניקת הקוואנטים." (מארג היקום, עמוד 109).

פיזיקאים, פסיכולוגים ופילוסופים מתווכחים ביניהם עד היום על משמעות התגליות של מכניקת הקוואנטים לגבי תפיסת המציאות שלנו. יש כאלה המרחיקים לכת וטוענים שמכניקת הקוואנטים מצביעה על כך שהכל סובייקטיבי ואין בעצם מציאות אובייקטיבית. אולם גם אם איננו מקבלים תפיסה קיצונית כזאת, נראה לי שהמסקנות הבאות לא תהיינה שנויות במחלוקת.

ראשית הפיזיקה מצביעה על כך שקיימת מידה רבה של אחדות בינינו לבין המציאות שסובבת אותנו. בשונה מהחוויה שלנו שנובעת מההתנסות היומיומית, ברמת החלקיקים כל דבר (כולל אנחנו) מורכב ממספר קטן של אבני בניין יסודיים שניתנים לתיאור או כחלקיקים או כגלי אנרגיה.

שנית המציאות שבה אנו מתנסים איננה מנותקת מהתודעה שלנו. ההפרדה בינינו כצופים לבין המציאות שהיא אובייקטיבית מתמוטטת כשעוברים לצפות בחלקיקים היסודיים שמרכיבים את הטבע.

שלישית תופעת השזירה הקוואנטית מצביעה על קשר עמוק בין החלקיקים שמרכיבים את המציאות שלנו, שקשה להסבירו באמצעות השכל הישר.

מה הקשר בין תיאור המציאות שנובע ממכניקת הקוואנטים לדרכים רוחניות?

ראשית אני חייב לסייג ולומר שאינני מתיימר לייצג את כל הדרכים הרוחניות. הדברים שיוצגו להלן מתבססים על הבנה (המוגבלת) שלי שנרכשה במהלך השנים  שבהם אני עוסק בדרך רוחנית מסוימת. עם כל זאת על סמך דברים שלמדתי מקריאה על דרכים אחרות אני מתרשם שהתובנות שלהן מאוד דומות.

נקודת המוצא בדרך הרוחנית היא שבשונה מהגוף, החלקים הנפשיים שלנו אינם מגיעים למלוא התפתחותם באופן טבעי ונדרש מאמץ מודע על מנת להשלים את תהליך ההתפתחות שלהם. מאמץ מודע כזה בא לידי ביטוי בכל דרך או שיטת תרגול שמובילים להתפתחות רוחנית. תהליך ההתפתחות הרוחנית מביא לשינוי נפשי עמוק שמתבטא גם בהבנה השכלית שלנו, אך בעקר במבנה הרגשי שלנו ובאופן שבו אנחנו מקבלים את סביבתנו ומגיבים אליה. המתחים הרבים שמצטברים בנו במהלך הרגיל של חיינו, יוצרים תחושה של בידול בינינו לבין הסביבה שלנו. ההיאחזות במתחים וההזדהות איתם מביאים לתחושה של "אני" שנמצא בקונפליקט עם הסובב אותו, והתוצאה מכך היא מצב מתמיד של חוסר סיפוק.

תהליך ההתפתחות הרוחנית מאפשר לנו להתנסות בהדרגה באחדות שבינינו ובין כל המציאות. זו איננה הבנה שנובעת מהשכל, אלא שינוי נפשי מהותי באופן שבו אנו מקבלים את המאורעות שהחיים מביאים לנו ובאופן שבו אנו מגיבים לסביבתנו.

בתהליך ההתפתחות הרוחנית אנו לומדים להפוך בתוכנו את המתחים לתזונה פנימית, שמאפשרת לחלקים הנפשיים הפחות מפותחים שלנו לגדול ולהתחזק. באופן זה נוצרת בנו היכולת לקבל את כל מה שהחיים מביאים לנו עם לב פתוח ועם הכרת תודה, במקום לכעוס ולחוש תסכול מהקשיים שאנו חווים. התוצאה של התהליך הרוחני היא התפתחות של אמפתיה הולכת וגוברת כלפי כל מי שנמצא איתנו בקשר. אמפתיה זאת שנובעת מהיכולת לחיות את החיים עם לב פתוח, מאפשרת  גם לתודעה ולתפיסת המציאות להשתנות. המפתח לשנוי בתפיסת המציאות איננו תובנה אינטלקטואלית אלא שינוי הוליסטי בכל המבנה הנפשי שלנו שמאפשר לנו להתנסות במציאות באופן שונה.

דרך רוחנית היא רציונלית במובן זה שהיא חותרת לתוצאות מעשיות שאינן תלויות באמונות או באורח החיים שלנו. המבחן האמיתי של הדרך הרוחנית הוא בתוצאות שאנו משיגים בעזרתה: שינוי משמעותי ומובחן באינטראקציה שלנו עם עצמנו ועם סביבתנו. שינוי זה בא לידי ביטוי ביכולת שלנו לקבל כל דבר שהחיים מביאים לנו עם תחושה של הכרת תודה וסיפוק פנימי.

רודי – המורה שהביא לעולם את הדרך הרוחנית שבה אני עוסק – נשאל פעם מה מיוחד בדרך שהוא מלמד; בדרכו הבוטה והישירה הוא ענה: This shit works.

רוחניות ודת

הקשר בין רוחניות לדת הוא מאוד מורכב. מצד אחד רוב המסורות הרוחניות נולדו בתוך מסגרות דתיות. הקבלה נוצרה בתוך הדת היהודית, הסופיות היא חלק מהאיסלם והיוגה נוצרה מתוך עולם המושגים של הדת ההינדית. מחזירים בתשובה ומסיונרים בונים על הקשר הזה כאשר הם מנסים לשכנע אותנו שהמענה לצורך הרוחני שלנו יבוא באמצעות חזרה לדת. מצד שני כאשר אדם עולה על דרך רוחנית הוא מגלה בהדרגה שרוחניות ודת עומדות במקרים רבים בסתירה זו לזו. מסתבר שהסתירה בין רוחניות לדת היא מאוד בולטת, ולא רק לעיניהם של חילוניים כמוני. גם מחפשים רוחניים דתיים עמדו עליה כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות.
דוגמה ראשונה היא משל ארמון המלך של הרמב"ם שמופיע ב"מורה נבוכים" חלק ג' פרק נ"א (המובאה לקוחה מספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים"):
"אלה הפונים אל בית המלך ומתכוונים להיכנס אליו, אולם מעולם לא ראו את בית המלך הם המון בני התורה, כלומר עמי הארץ העוסקים במצוות. המגיעים אל הבית וסובבים סביבו הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות הנכונות שקיבלום במסורת, דנים בהלכות הפולחניות, ואינם בקיאים בעיון בעקרונות הדת וכלל לא חקרו לאמת אמונה. אלה שהעמיקו לעיין בעקרונות הדת נכנסו לפרוזדורים. האנשים שם ללא ספק בדרגות שונות. מי שיש לו הוכחה מופתית ויודע ידיעה ודאית את כל מה שאפשר לדעת ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים, והוא קרוב לוודאות במה שבו אפשר רק להתקרב לוודאות – הוא עם המלך בתוך הבית."
אפשר אמנם לתהות למה מתכוון הרמב"ם כשהוא מדבר על "ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים": האם הכוונה להבנת חוקי הפיזיקה, או שמדובר בידיעה אחרת שמבוססת על הסתכלות פנימה לתוך נפשנו. אולם כך או כך ברור שלדעת הרמב"ם העיסוק בדת ובהלכה איננו מקרב את האדם לתודעה הרוחנית.
דוגמה נוספת לקוחה מדבריו של המיסטיקן המוסלמי ג'לאל א-דין רומי
(המובאה לקוחה מתוך The Mystics of Islam, by Reynold A. Nicholson, בתרגום חופשי שלי):
"איש האלוהים מקבל חכמה מהאמת.
איש האלהים איננו לומד באמצעות ספרים.
איש האלהים הוא מעבר לאמונה ולכפירה.
לאיש האלהים הטוב והרע הם זהים."
דוגמה אחרונה לקוחה מכותב מודרני יותר – הרב מיכאל לייטמן – שעומד בראש תנועת "בני ברוך" שמקדמת את לימוד הקבלה עפ"י משנתו של הרב יהודה אשלג, המכונה גם "בעל הסולם" (המובאה מתוך הספר "קבלה מדע ומשמעות החיים"):
"רבים טועים לשייך את חכמת הקבלה לדת, אך הקבלה והדת שונות בתכלית זו מזו. מטרת הדתות היא להרגיע את האדם והן מפתחות בו תקווה כי בזכות תפילתו ישתנו יחס הבורא אליו. גישתה של הקבלה שונה לחלוטין. תפילה, מהשורש פל"ל, פירושה שהאדם דן את עצמו. הוא בודק את ההבדל האיכותי בינו לבין הבורא ומבקש ממנו כוח לתיקון תכונותיו."
מה מבדיל בין רוחניות לדת?
עבודה רוחנית – שהיא הפרקטיקה שבעזרתה אנו מפתחים את הפוטנציאל הרוחני שלנו – מבוססת על התנסות עצמית. זהו תהליך נפשי פנימי שמטרתו לבנות כלים נפשיים שקיימים בתוכנו בפוטנציה. במובנים מסויימים עבודה רוחנית איננה שונה מתרגול פיזי שמחזק ומגמיש את הגוף שלנו. באופן דומה באמצעות תרגול רוחני אנו מחזקים ומגמישים את היכולות הנפשיות שלנו, כשהבטוי לכך הוא יכולות נפשית חדשות שמתפתחות בנו, שחלקן באות לידי בטוי גם בחיי היומיום. כאמור מדובר על תהליך התנסותי שבו אדם יכול לראות את התוצאות של התפתחותו הרוחנית ולבחון האם התרגול עובד עבורו.
בשונה ממנה דת מבוססת על אמונה שכוח עליון התגלה לבני אדם בשלבים שונים בהסטוריה ומסר להם את רצונו מהם. המאמינים בדת רואים את עצמם מצווים לפעול עפ"י צווי האל שהתגלו להם באופן עקיף באמצעות קריאה בכתבי קודש ופרשנויות של כתבים אלה ע"י אנשים שנחשבים כמנהיגים דתיים. בנוסף לכך הדת קובעת למאמין בה כיצד עליו להתנהג בסיטואציות שונות בחיים (לשמור שבת, ללכת למיסה, להתפלל למכה), כאשר הקביעות האלה מיוחסות לכוח עליון שהוא גם בורא היקום.
עבודה רוחנית איננה מספקת תשובות מוחלטות, אלא נותנת לנו כלים להתמודד עם מציאות לא וודאית. זאת לדעתי הסיבה לכך שהדת הרבה יותר פופולרית מעבודה רוחנית. קל לנו לחיות במסגרת שנותנת לנו תשובות מוחלטות לגבי האופן שבו צריך לחיות את החיים; כפי שאומר הפזמון בשירו של אייל גולן: "מי שמאמין לא מפחד".
תרגול רוחני איננו מבטל את הפחד, שהוא תגובה אנושית טבעית לחוסר הוודאות בו אנו חיים. התרגול הרוחני מאפשר לנו להתחזק על מנת שנוכל לקבל את כל מה שהחיים מביאים, את הטוב ואת הרע, עם לב פתוח ועם הכרת תודה.