המסר הרוחני במקרא

העיסוק במדיטציה ובתרגול רוחני במשך שנים רבות גרם לי לרצות לדעת האם התקיימה דרך רוחנית דומה במסורת העברית הקדומה, והאם ניתן למצוא לה רמזים במקרא.

במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי מתקיים פולמוס סוער בשאלה האם המאורעות המתוארים במקרא הם אכן אמת היסטורית. חוקרים רבים טוענים שכל המאורעות שנזכרים בחמשת חומשי התורה אינם היסטוריים. פרופ' ישראל קנוהל מציע בספריו "מאין באנו" ו"השם" גישה שונה. לשיטתו של פרופ' קנוהל סיפורי התורה שעוסקים בראשיתו של עם ישראל אמנם אינם היסטוריים, אבל הם משמרים זיכרונות היסטוריים שנערכו בתקופות מאוחרות יותר. בספריו מנסה פרופ' קנוהל לחשוף את הרמזים ההיסטוריים במקרא באמצעות כלים ספרותיים, השוואה למקורות חיצוניים והשוואה לממצאים ארכיאולוגיים.

לדעתי יש לאמץ גישה דומה גם ביחס לקשר שבין הטקסט המקראי למסורת הרוחנית העברית. למיטב הבנתי הטקסט המקראי משמר בתוכו קטעים מתוך דרך רוחנית שמובלעים בתוך הטקסט, ועם הזמן איבדו את משמעותם המקורית. ניתן לחשוף את הרמזים לדרך רוחנית באמצעות הבחנה פשוטה:

דרכים רוחניות עוסקות בפיתוחו של הפוטנציאל הנפשי שקיים אצל כל אדם. הביטוי לפוטנציאל הרוחני בחיי היומיום הוא ההכרה באחדות שקיימת בכל דבר והיכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל אדם.

רמז למסורת הרוחנית המקראית נמצא בקריאת שמע שהיא אולי התמצית של המסורת הרוחנית העברית:

 "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך."

(דברים ו', ד'-ה')

הדרך הרוחניות העברית מצביעה על שני מרכיבים שמשלימים אחד את השני:

(א) הכרה באחדות האל;

(ב) אהבה מוחלטת לאל.

המיקוד של הדרך הרוחנית העברית במושג האל יוצר קצת מבוכה אצל מי שאיננו מקבל את הטקסט המקראי כמחייב. האמונה באלוהים (כמו האמונה בכל דבר) היא אינדיבידואלית, ולכן תחת הכותרת של אמונה באלוהים ייתכנו תפיסות מציאות שונות ואפילו הפוכות.

אולם הרמב"ם מציע גישה שונה לתפיסת האל (כל המובאות שלהלן לקוחות מתוך הספר: "רבנו משה בן מימון – מורה נבוכים" בעריכת יוסף בן שלמה).

 "דע כי תיאור האלוה יתברך בשלילות הוא התיאור האמיתי, אשר לא ישיגהו דבר מן ההיקל ואין בו חסרון בחוק האלוה כלל ולא בשום עניין. אמנם תוארו בחיובים יש בו מן השיתוף והחיסרון מה שכבר ביארנוהו"

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ח).

המשמעות של דברי הרמב"ם היא שמושג האל איננו ניתן לידיעה או לתפיסה שכלית. מושג שאין לנו שום דרך לתאר אותו, אלא רק על דרך השלילה, לא יכול להיתפס באמצעות השכל.

אז מה כן ניתן לדעת על מושג האלוהים? על כך כותב הרמב"ם:

 "דע כי אדון החכמים, משה רבנו עליו השלום, ביקש שתי בקשות, ובאתהו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו יתברך שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר בקש תחילה – שיודיעהו תאריו. והשיבו יתברך על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם, ושהם – פעולותיו (הבטיח שיודיע לו את כל תאריו, שהם פעולותיו – הערת העורך); והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא עליו השלום לא השיגו אדם לפניו, ולא לאחריו".

(מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ד).

כלומר עפ"י הרמב"ם אין דרך לתפוס את המושג האל, אבל אנחנו יכולים להתבונן במציאות סביבנו ולתפוס את היסוד הרוחני שקיים בה.

רעיון דומה מציג אלברט איינשטיין בספרו "דמות עולמי: העולם כפי שהוא מצטייר לי":

 "ספק גדול אם יימצא איש מדע מעמיק שאין דתיות מופלאה במינה מסגולות נפשו, דתיות – השתוממות נפעמת על ההרמוניה שבסדרי בראשית".

(המובאה לקוחה מספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים").

אם נאמץ את גישת הרמב"ם ניתן להחליף את שמות התואר שמתייחסים למושג האל (שאיננו ניתן לידיעה) במלה "הוויה" שפירושה בעברית מודרנית מציאות. אין זה מקרה לדעתי ששמו של האל במסורת הרוחנית העברית – יהוה – הוא המלה "הויה" בחילןף אותיות.

ההחלפה תארי האל במלה הוויה (מציאות) מחזירה את המוקד של הדרך הרוחנית העברית אלינו.

על מנת לממש את הפוטנציאל הרוחני שלנו אנחנו צריכים לשאוף למצב נפשי שבו:

(א)   תהיה לנו יכולת לתפוס את האחדות שקיימת בכל ההוויה;

(ב)    תהיה לנו יכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל מה שקיים.

שני המרכיבים האלה הם משלימים מכיוון שהם נובעים מאותו מצב נפשי – היכולת לפתוח את הלב ולשמור עליו פתוח. כאשר מתנסים במצב של לב פתוח לאורך זמן ניתן לחוות את האחדות ששוררת בכל וובמקביל צומחת היכולת לחוש אהבה ואמפתיה שאינן מותנות בגורמים חיצוניים.

מרכזיותו של הלב בתפיסה הרוחנית העברית באה לידי ביטוי במשפט שבא מייד אחרי קריאת שמע:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

(דברים ו', ו')

כלומר הלב הוא המפתח ליישומה של הדרך הרוחנית העברית, והיכולת לשמור על לב פתוח היא התנאי להתפתחות הרוחנית.

המשמעות היומיומית של חיים עם לב פתוח היא היכולת לחוש אהבה ואמפתיה לכל בני האדם באשר הם.

כלומר מתוך "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" נגזר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). או לחליפין, על מנת להגיע למצב הנפשי של "ואהבת את יהוה אלהיך" חייבים לעבור קודם דרך מצב הנפשי של "ואהבת לרעך כמוך".

הרב יהודה אשלג – שמכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שכתב לספר הזהר – מציג את הדברים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים במאמר שנקרא "מתן תורה":

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח)

רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ב"ר פכ"ד).

א) מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה.

ב) ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת לא.) ואמר לו " למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד (התרגום של ואהבת לרעך כמוך). ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם".

כלומר עפ"י הרב אשלג כל המסורת הרוחנית העברית מסתכמת בכלל אחד – "ואהבת לרעך כמוך" – שמשמעו לחיות עם לב פתוח.

פרופסור קנוהל – שכבר הזכרתי אותו קודם – כותב בספרו "השם" שהטקסט המקראי מרבה להשתמש בגימטריות על מנת להעביר מסרים רוחניים.

 "בעקבות עיון פרטני באתי לכלל השערה כי תבניות מספריות אלה נוצרו לצורך דתי – ייצוג השם המפורש יהוה בדרך של גימטריה".

לפיכך אציג לסיכום כיצד המסר הרוחני של אחדות ההוויה ואהבה בלתי מותנית נרמז גם באופן צורני באמצעות הגימטריה של המלים "אחד", "אהבה" ושמו של האל – "יהוה".

אחד = א (1) ח (8) ד (4) = 13

אהבה = א (1) ה (5) ב (2) ה (5) = 13

אהבה (13) + אחד (13) = (26) = י (10) ה (5) ו (6) ה (5) = יהוה

מודעות פרסומת