רוחניות ודת

הקשר בין רוחניות לדת הוא מאוד מורכב. מצד אחד רוב המסורות הרוחניות נולדו בתוך מסגרות דתיות. הקבלה נוצרה בתוך הדת היהודית, הסופיות היא חלק מהאיסלם והיוגה נוצרה מתוך עולם המושגים של הדת ההינדית. מחזירים בתשובה ומסיונרים בונים על הקשר הזה כאשר הם מנסים לשכנע אותנו שהמענה לצורך הרוחני שלנו יבוא באמצעות חזרה לדת. מצד שני כאשר אדם עולה על דרך רוחנית הוא מגלה בהדרגה שרוחניות ודת עומדות במקרים רבים בסתירה זו לזו. מסתבר שהסתירה בין רוחניות לדת היא מאוד בולטת, ולא רק לעיניהם של חילוניים כמוני. גם מחפשים רוחניים דתיים עמדו עליה כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות.
דוגמה ראשונה היא משל ארמון המלך של הרמב"ם שמופיע ב"מורה נבוכים" חלק ג' פרק נ"א (המובאה לקוחה מספרו של מיכה גודמן "סודותיו של מורה נבוכים"):
"אלה הפונים אל בית המלך ומתכוונים להיכנס אליו, אולם מעולם לא ראו את בית המלך הם המון בני התורה, כלומר עמי הארץ העוסקים במצוות. המגיעים אל הבית וסובבים סביבו הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות הנכונות שקיבלום במסורת, דנים בהלכות הפולחניות, ואינם בקיאים בעיון בעקרונות הדת וכלל לא חקרו לאמת אמונה. אלה שהעמיקו לעיין בעקרונות הדת נכנסו לפרוזדורים. האנשים שם ללא ספק בדרגות שונות. מי שיש לו הוכחה מופתית ויודע ידיעה ודאית את כל מה שאפשר לדעת ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים, והוא קרוב לוודאות במה שבו אפשר רק להתקרב לוודאות – הוא עם המלך בתוך הבית."
אפשר אמנם לתהות למה מתכוון הרמב"ם כשהוא מדבר על "ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים": האם הכוונה להבנת חוקי הפיזיקה, או שמדובר בידיעה אחרת שמבוססת על הסתכלות פנימה לתוך נפשנו. אולם כך או כך ברור שלדעת הרמב"ם העיסוק בדת ובהלכה איננו מקרב את האדם לתודעה הרוחנית.
דוגמה נוספת לקוחה מדבריו של המיסטיקן המוסלמי ג'לאל א-דין רומי
(המובאה לקוחה מתוך The Mystics of Islam, by Reynold A. Nicholson, בתרגום חופשי שלי):
"איש האלוהים מקבל חכמה מהאמת.
איש האלהים איננו לומד באמצעות ספרים.
איש האלהים הוא מעבר לאמונה ולכפירה.
לאיש האלהים הטוב והרע הם זהים."
דוגמה אחרונה לקוחה מכותב מודרני יותר – הרב מיכאל לייטמן – שעומד בראש תנועת "בני ברוך" שמקדמת את לימוד הקבלה עפ"י משנתו של הרב יהודה אשלג, המכונה גם "בעל הסולם" (המובאה מתוך הספר "קבלה מדע ומשמעות החיים"):
"רבים טועים לשייך את חכמת הקבלה לדת, אך הקבלה והדת שונות בתכלית זו מזו. מטרת הדתות היא להרגיע את האדם והן מפתחות בו תקווה כי בזכות תפילתו ישתנו יחס הבורא אליו. גישתה של הקבלה שונה לחלוטין. תפילה, מהשורש פל"ל, פירושה שהאדם דן את עצמו. הוא בודק את ההבדל האיכותי בינו לבין הבורא ומבקש ממנו כוח לתיקון תכונותיו."
מה מבדיל בין רוחניות לדת?
עבודה רוחנית – שהיא הפרקטיקה שבעזרתה אנו מפתחים את הפוטנציאל הרוחני שלנו – מבוססת על התנסות עצמית. זהו תהליך נפשי פנימי שמטרתו לבנות כלים נפשיים שקיימים בתוכנו בפוטנציה. במובנים מסויימים עבודה רוחנית איננה שונה מתרגול פיזי שמחזק ומגמיש את הגוף שלנו. באופן דומה באמצעות תרגול רוחני אנו מחזקים ומגמישים את היכולות הנפשיות שלנו, כשהבטוי לכך הוא יכולות נפשית חדשות שמתפתחות בנו, שחלקן באות לידי בטוי גם בחיי היומיום. כאמור מדובר על תהליך התנסותי שבו אדם יכול לראות את התוצאות של התפתחותו הרוחנית ולבחון האם התרגול עובד עבורו.
בשונה ממנה דת מבוססת על אמונה שכוח עליון התגלה לבני אדם בשלבים שונים בהסטוריה ומסר להם את רצונו מהם. המאמינים בדת רואים את עצמם מצווים לפעול עפ"י צווי האל שהתגלו להם באופן עקיף באמצעות קריאה בכתבי קודש ופרשנויות של כתבים אלה ע"י אנשים שנחשבים כמנהיגים דתיים. בנוסף לכך הדת קובעת למאמין בה כיצד עליו להתנהג בסיטואציות שונות בחיים (לשמור שבת, ללכת למיסה, להתפלל למכה), כאשר הקביעות האלה מיוחסות לכוח עליון שהוא גם בורא היקום.
עבודה רוחנית איננה מספקת תשובות מוחלטות, אלא נותנת לנו כלים להתמודד עם מציאות לא וודאית. זאת לדעתי הסיבה לכך שהדת הרבה יותר פופולרית מעבודה רוחנית. קל לנו לחיות במסגרת שנותנת לנו תשובות מוחלטות לגבי האופן שבו צריך לחיות את החיים; כפי שאומר הפזמון בשירו של אייל גולן: "מי שמאמין לא מפחד".
תרגול רוחני איננו מבטל את הפחד, שהוא תגובה אנושית טבעית לחוסר הוודאות בו אנו חיים. התרגול הרוחני מאפשר לנו להתחזק על מנת שנוכל לקבל את כל מה שהחיים מביאים, את הטוב ואת הרע, עם לב פתוח ועם הכרת תודה.